"ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא"

אם עד עכשיו חשבנו שהתשובה היא עניין קל מאוד - להתחרט, להתוודות, לחכות ליום כיפור - הרמב"ם מדגיש שיש היבטים נוספים לתשובה שלמה. דומה שכוונתו היא להבחין בין תשובה רגילה, שגם היא כמובן רצויה, לבין תשובה שלמה; כמו ההבדל בין הבראה לבין החלמה מהירה.

תחילה – המסלול הבסיסי. "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשנו עוד... וכן יתנחם [יתחרט] על [החטאים] ש[כבר] עבר... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כלומר: שמחשבתו תהיה כנה והקדוש ברוך הוא יוכל כביכול להעיד על כך. "וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו", כי אמירה בפה מחזקת משמעותית את המחויבות.

"כל המתוודה בדברים ולא גמר בליבו לעזוב – הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מוֹעֶלֶת עד שישליך השרץ". ביטוי ידוע, הנובע מדיני טהרה: יש שרצים שהמגע בהם גורם לטומאה המחייבת טבילה במקווה, שכמובן אינה שווה כלום אם בעת הטבילה - הטובל מחזיק בידו שרץ מטמא.

וכעת - המסלול המובחר: "מדרכי התשובה, להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר: שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולם לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות ענו ושפל רוח".

הרמב"ם משבח את מי שמתוודה ברבים על חטאיו שבין אדם לחברו; בלא גילוי שכזה, התשובה אינה שלמה. אך הוא מדגיש: אסור לפרסם ברבים עבירות שבין אדם למקום, "אלא שב לפני המקום ברוך הוא ופורס חטאיו לפניו ומתוודה עליהן בפני רבים סתם [בלא פירוט], וטובה היא לו שלא נתגלה חטאו" (הלכות תשובה, פרק ב').