90% הסכמה בין ישראל לסוריה? מה זה אומר, ואיפה זה יכול ליפול

אחמד א-שרע זרק הלילה מספר שקשה להתעלם ממנו: ישראל וסוריה הגיעו לדבריו לכ-90% הסכמה במשא ומתן, ואז ישראל נסוגה. אם המספר משקף את מצב הטיוטות, שתי המדינות הגיעו בשנה האחרונה רחוק יותר מכפי שנדמה. ועדיין, במו"מ ביטחוני מספר הסעיפים שסוכמו חשוב פחות מהמשקל של אלה שנותרו פתוחים.

א-שרע מדבר על הסדר ביטחוני, לא על שלום. לדבריו, השלב הראשון צריך לכלול נסיגה ישראלית מהשטחים שנתפסו בדרום סוריה אחרי נפילת אסד והסכמות ביטחוניות חדשות, ורק אם זה יעבוד אפשר יהיה לדבר על שלום. על רמת הגולן הוא קשיח: הריבונות הסורית שם אינה נושא למיקוח. עוד באביב הוא הפתיע כשהביע עניין בהסכמי אברהם, אבל המרחק משם להסכם התברר ארוך.

זה מסביר איך מגיעים ל-90% ונשארים בלי הסכם. אפשר לסכם מנגנוני תיאום, קו תקשורת קבוע, אזורי פריסה, פיקוח אמריקאי והגבלות על סוגי נשק, ולהיתקע על שלושה או ארבעה סעיפים ששווים יותר מכל היתר יחד.

עדכון: בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם חזר א-שרע על העמדה הקשיחה בדיוק בסעיפים שנותרו פתוחים. הוא אמר שהגולן יישאר אדמה סורית ושכל צעדי הסיפוח בטלים מכוח החלטה 497 של מועצת הביטחון, ושסוריה מחויבת להסכם 1974 ודורשת נסיגה ישראלית לקווים של 8 בדצמבר 2024. לצד זה מנה כ-500 תקיפות אוויריות וארטילריות, יותר מ-1,200 פלישות לשטח וקרוב ל-300 מעצרים של סורים, ובכל זאת אמר שההזדמנות ההיסטורית לשלום עדיין קיימת למי שרוצה לחיות בשלום. בראיון בשולי העצרת אמר גם שהוא מבין את מה שקרה ב-7 באוקטובר, אבל שזה לא יכול לקבוע את המדיניות כלפי סוריה. הנאום מחזק את התמונה שבה ה-10% שנשארו הם בדיוק הגולן, החרמון והנסיגה, ושם דמשק לא זזה.

מה נשאר ב-10%?

הנוכחות הישראלית בשטח סוריה. דמשק דורשת חזרה לקווים שקדמו לדצמבר 2024 וחידוש מלא של הסדר הפרדת הכוחות מ-1974. ישראל דורשת דרום סוריה מפורז במידה רחבה ויכולת למנוע כניסה של כוחות עוינים, ובקיץ הבהירה שהנוכחות הצבאית שם נשארת כל עוד האיומים נשארים.

החרמון. ישראל מחזיקה מאז נפילת אסד בעמדות בצד הסורי של ההר ורואה בגובה הזה נכס מודיעיני וביטחוני. מבחינת סוריה זה שטח שיש לפנות. על הנייר סעיף אחד, בשטח הוא שוקל יותר מעשרות סעיפים שכבר נסגרו.

הפירוז. בהצעה ישראלית שנחשפה כבר ב-2025 הופיעה חלוקה של השטחים מדרום לדמשק לאזורים עם רמות שונות של נוכחות צבאית סורית ומגבלות אוויריות. ארה"ב הציעה בהמשך אזור מפורז ומנגנון משותף לפיקוח. עצם הירידה לרמת המפות מחזקת את האפשרות שהמו"מ אכן התקדם עמוק.

הדרוזים. ישראל דרשה יכולת לסייע לאוכלוסייה הדרוזית בסווידא, כולל מסדרון הומניטרי. דמשק חששה שמסלול כזה יחליש את השליטה שלה בדרום. אפשר אולי לנסח את זה, אבל מאחורי הניסוח עומדת מחלוקת על ריבונות.

למה להיזהר מהמספר?

זו גרסת הצד הסורי. כבר בסוף 2025 פורסם שטיוטה כתובה הייתה מוכנה כמעט לחתימה וישראל נסוגה, ולשכת ראש הממשלה דחתה וטענה שלא היו הבנות ברמה הזו. באוגוסט חזר שר החוץ הסורי על אותה טענה. שתי הגרסאות רחוקות זו מזו. וברקע יש גם את טורקיה: הניסיון הסורי לאפשר נוכחות טורקית הוא בדיוק סוג האיום שישראל רוצה למנוע בהסדר.

• משרד המשפטים: לפרק עמותה שהעבירה רבבות דולרים לטורקיה
• 25 שנה ששינו את המזרח התיכון: מי התחזק, מי נחלש ואיפה ישראל בתמונה?

ועדיין, קשה לבטל את עצם ההתקדמות. ישראל ביקשה מארה"ב כבר באמצע 2025 לתווך מול השלטון החדש בדמשק, בינואר 2026 השיחות חודשו בפריז, נבנה מנגנון לשיתוף מידע, ובאוגוסט נפגש שר החוץ הסורי עם ראש המוסד רומן גופמן. זו מערכת מגעים ממושכת עם מפות וטיוטות, לא בדיקה ראשונית אם יש על מה לדבר.

אם ה-90% של א-שרע קרובים למציאות, ישראל וסוריה עברו בשנה אחת מכמעט אפס יחסים ישירים למו"מ על מבנה ביטחוני חדש בגבול. הספקנות מתחילה במקום שבו המספר נשמע מרשים מדי: 90% מסעיפים שקל להסכים עליהם עדיין משאירים בחוץ את החרמון, הנסיגה, הפירוז וחופש הפעולה, וארבעת אלה שווים יותר מכל השאר יחד.