93 תביעות בשנה וחצי: איך הפכה לולאת השראה לענף עסקי, ולמה הפתרון כבר קיים בפסיקה
תביעה ייצוגית 93 בקשות לאישור תובענה ייצוגית הוגשו בשנה וחצי האחרונות נגד עסקים בטענה אחת: היעדר לולאת השראה, מערכת עזר לשמיעה שמשדרת את הקול ישירות למכשיר השמיעה של הלקוח. שני עורכי דין אחראים כמעט לכל הכמות. ערן פלסר הגיש 44 בקשות ב-2025 ועוד 22 השנה, ושלומי אבני הגיש 28 בקשות ב-2025 ושלוש נוספות השנה.
המנגנון הכלכלי שמאחורי המספרים האלה הוא הסיפור האמיתי, והוא שקוף למדי. ההליכים מסתיימים ברובם בהסתלקות מתוגמלת: העסק מתקין את המערכת, תורם בין 1,000 ל-7,500 שקל לעמותה, ומשלם לעורך הדין שכר טרחה שנע בין 8,000 שקל לעשרות אלפים. מבחינת הנתבע זהו החישוב הזול ביותר על השולחן, מפני שהתגוננות מלאה בהליך ייצוגי עולה יותר מהסכום הזה עוד לפני הדיון הראשון.
מכאן נובעת התוצאה שמאפיינת את התחום: התיק נסגר בלי הכרעה שיפוטית בשאלה המשפטית, וממילא בלי תקדים שמנחה את השוק כולו. כל עסק נבחן בנפרד, בסבב חדש, מול אותה טענה בדיוק. עשרות אלפי בתי עסק בישראל נמצאים באותו מצב משפטי, והאכיפה מגיעה אל בודדים מהם, לפי סדר שקובע מי שמגיש.
אותה סוגיה, אותו פתרון, מגירה אחרת
הפסיקה כבר פתרה גרסה קודמת של אותה תופעה. בתביעות הנגישות לאתרי אינטרנט קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, בהחלטה של השופט עודד מאור, שיש להקדים פנייה בכתב למפר ולתת לו הזדמנות לתקן לפני הגשת בקשה לאישור. באותה החלטה נדחו שש בקשות בהיקף מצטבר של 33 מיליון שקל, ובית המשפט עמד על כך שהנתבעים תיקנו את הליקוי מיד עם קבלת הפנייה (להרחבה: בית המשפט המחוזי שם קץ לתובענות הייצוגיות בנושא ההנגשה).
התוצאה בשטח הייתה חדה: היקף התביעות בנושא נגישות אתרים צנח בכ-93%. במילים אחרות, כשההגשה מפסיקה להיות הצעד הראשון והופכת לצעד האחרון, רוב הגל נעלם, והליקוי עצמו עדיין מתוקן. הכלי הזה עובד, הוא נוסה, והוא נמצא בדיוק באותו ענף משפטי שבו פועלות עכשיו תביעות לולאת ההשראה.
בפסיקה מצטרפת גם זרוע ההוצאות. בית המשפט המחוזי מרכז חייב תובעת בהוצאות של 35 אלף שקל בגין בקשה שהוגדרה כבקשת סרק, בעקבות קו שהתווה בית המשפט העליון (להרחבה: הפסיקה מחלחלת: 35,000 שקל הוצאות בשל בקשת סרק לתביעה ייצוגית). התמריץ הכלכלי הוא שמניע את הענף, ולכן הוא גם המקום שבו אפשר לשנות אותו.
מה עומד על הכף מעבר לחשבון של העסקים
הביקורת על התופעה נשמעת מכיוונים שונים, ובהם סגן השר לשעבר אביר קארה ועורכת הדין רונית סיטון זלקינד. עורכי הדין המגישים משיבים שהם מגנים על זכות ממשית של אנשים עם מוגבלות שמיעה, וזו טענה שיש בה ממש: לולאת השראה היא ההבדל בין השתתפות בשיחה בדלפק לבין ויתור עליה, והחוק מחייב אותה מסיבה טובה.
הכשל נמצא באופן שבו הזכות הזאת מתורגמת לפעולה. הסתלקות מתוגמלת מייצרת התקנה נקודתית בעסק אחד, ומשאירה את יתר השוק בלי שינוי, בזמן שהכסף שמשולם נחלק בין תרומה לעמותה לשכר טרחה. אכיפה מנהלית סדורה של נציבות שוויון זכויות, שמלווה בהתראה ובלוח זמנים לתיקון, הייתה מייצרת התקנות בהיקף רחב בהרבה תמורת אותו מאמץ ציבורי.
הצעת חוק שנועדה להסדיר את הסוגיה עברה קריאה ראשונה ב-2024 ונעצרה מאז. בינתיים ממשיכות הבקשות להיערם, כשלכל אחת מהן עלות של אלפי שקלים לעסק קטן, וקצב ההגשות של שני עורכי הדין ב-2026 עומד על 25 בקשות.
