ראו עשן לבן ברכב, ויתרו על בדיקה - וספגו 70% מהנזק
בני הזוג רכשו פיג׳ו 208 משנת 2016, גילו ליקויים בעלות תיקון של 12,584 שקל, וקיבלו מבית המשפט 4,094 שקל בלבד
נסיעת המבחן נמשכה כמה דקות בשכונת המגורים של המוכר, ובמהלכה הרכב כבר קרטע והוציא עשן לבן. יצחק דרעי שאל את אוהד גוסי לפשר התקלה, קיבל תשובה שמדובר במזגן ושהתופעה תיפסק תוך כדי נסיעה, וסגר את העסקה באותו מעמד. הפיג׳ו 208 משנת 2016 עבר לידיו ביום 26.9.2025 בלי שנלקח למכון בדיקה, ומשם הדרך לבית המשפט לתביעות קטנות הייתה קצרה.
המודעה שפרסמו הנתבעים, אן גוסי ואוהד גוסי, הבטיחה מוצר מוגדר היטב: ״פיג׳ו 208 שנת 2016 יד שניה 80,000 ק״מ יד 2. רכב שמור עם קילומטראז נמוך״. התובעים, אורלי חיה דרעי ויצחק דרעי, נענו לה, ובהמשך הגישו תביעה לביטול הסכם המכר ולהשבת מלוא התמורה ששילמו.
לגרסת התובעים, המוכרים הציגו בפניהם מצג שלפיו הרכב תקין, שמור ומטופל באופן סדיר במוסך מורשה, ואף מנעו מהם בדיקה עצמאית. אחרי נסיעות ספורות התגלו תקלות חמורות, ובדיקות במוסך מורשה ובמכון בדיקה העלו ליקויים במנוע, בתיבת ההילוכים ונזילות שמן, וכן שהרכב עבר תאונות עם נזקים משמעותיים ושלא טופל במוסך מורשה בשלוש השנים שקדמו לרכישה.
הנתבעים דחו את הטענות. לגרסתם הם אנשים פרטיים ואינם מכונאי רכב, הציגו את הרכב במצבו הפיזי והטיפולי, מסרו את ההיסטוריה המלאה שלו לרבות תביעות ונזקים, והמחיר ששולם שיקף את מצב הרכב במועד המכירה. עוד הדגישו כי התובע העביר את הבעלות ארבעה ימים לאחר העסקה, ורק בעקבות פניות מצידם, ולאורך כל אותה תקופה לא העלה טענה כלשהי בנוגע לפגמים.
למה חוק הגילוי הנאות לא חל כאן?
השופטת מיכל מועלם שיפרמן פתחה דווקא בשאלת זהותו של המוכר. ״בראש ובראשונה יודגש, כי מדובר בעסקה שבוצעה בין שני אנשים פרטיים״, כתבה, ״הנתבעים אינם סוחרים בכלי רכב כמשלח יד ועל כן לא חל במקרה זה סעיף 4 לחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), התשס״ח-2008״. ההבחנה הזו משנה את כללי המשחק. מול סוחר מקצועי קיימת חובה למסור טופס גילוי מסודר, ובעסקאות כאלה בתי המשפט נטו לחייב בהשבה גבוהה, כפי שקרה בתיק שבו חברת סחר ברכב הסתירה מקונה מנוע פגום. בעסקה בין שני אנשים פרטיים אין טופס כזה, ואין רגולטור שעומד מאחוריו.
מה שכן חל הוא סעיף 16 לחוק המכר, תשכ״ח-1968, העוסק ב״אי התאמה״ בממכר. השופטת ציטטה את לשון הסעיף, שלפיו קונה זכאי להסתמך על אי התאמה הנובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן ולא גילה אותן. לפי הפסיקה שאליה הפנתה, אין צורך בידיעה ממשית של המוכר, ודי ביסוד נפשי של רשלנות כדי להטיל עליו אחריות. ״לצד אחריותו של הרוכש לבדוק את הרכב, ניצבת חובת הגילוי החלה על המוכר אפילו יכול היה הצד השני לבדוק ולגלות בעצמו את המידע שלא גולה״, נקבע בפסק הדין. השופטת קשרה זאת למגמה שבה הדין הישראלי זונח את עיקרון ״ייזהר הקונה״ לטובת ערכים של הוגנות ותום לב.
מה בדיוק ראה הקונה בנסיעת המבחן?
התובע העיד שבמהלך נסיעת המבחן הבחין שהרכב ״מקרטע ויוצא עשן לבן״, וכשהפנה את השאלה למוכר נאמר לו שמקור התקלות במזגן ושהן ייפסקו תוך כדי נסיעה. למרות זאת הוא לא לקח את הרכב למכון. הטענה שהופיעה בכתב התביעה, לפיה המוכרים מנעו ממנו לבדוק, נסתרה מעדותו שלו. לשאלת בית המשפט מדוע ויתר על הבדיקה השיב, בלשון השופטת, ״באופן מתחמק״: ״אני האמנתי לו אני הגעתי בדיוק בטיסה ואשתי הייתה מאוד לחוצה... היא רצתה את הרכב רציתי רק לשמח אותה״.
גם התובעת חשה בבעיה כבר בדרך הביתה. בנסיעה מאבן יהודה לירושלים, כך העידה, ״כל פעם שלחצתי על הברקס הרגשתי שהרכב רועד אבל באמת חשבתי שזה מהמזגן והרכב יסתדר״. נורת האזהרה ברכב נדלקה רק כשבוע לאחר הרכישה, אחרי שהרכב כבר שהה במוסך לצורך תיקוני פחחות.
בשאלת התאונות, המוכר הציג לקונה מסמך סליקה של נתוני הרכב שבו תועדה תביעה בגין תאונה משנת 2017. מאחר שהתאונה קדמה למועד שבו רכש הנתבע את הרכב בעצמו, הוא חייג בנוכחות הקונה לבעלת הרכב הקודמת, וזו מסרה כי ״דלת ימין הוחלפה״ והוסיפה ש״הרכב היה באחריות וזה טופל״. בסוגיית הטיפולים קיבלה השופטת את גרסת הנתבעים, שנתמכה בחשבונית טיפול מיום 14.7.2024, ולפיה הם עדכנו את הקונים שהטיפול האחרון בוצע כשנה לפני המכירה ושיש לבצע טיפול נוסף במועד קרוב.
- 144 אלף שקל לסופרמיני: יאריס משדרגת אבזור, והפער מהמתחרות נפתח
- יונדאי טוסון LONG הייבריד ב-249 אלף שקל: 610 ליטר תא מטען, אבל ההיגוי מרגיש ריק
70% לקונים, 30% למוכרים
ההכרעה נשענה על חלוקת אשם בין הצדדים. ״יש להטיל אחריות על התובעים מאחר וחרף סימני אזהרה ברורים שעלו במעמד המכירה... הם נמנעו באופן מודע מלקחת את הרכב לבדיקה מקצועית במכון מוסמך״, קבעה השופטת, והוסיפה כי ״התובעים יכלו בנקל להימנע מהנזק שלטענתם נגרם להם ולכל הפחות להקטינו, לוּ היו מבצעים בדיקה ראויה טרם הרכישה״. פסק דין קודם שאליו הפנתה קבע כי ״מי שבוחר לרכוש רכב בלא בדיקה נוטל סיכון בהסתמך על המידע שהיה בידי המוכר ואין לו להלין אלא על עצמו״. בקו דומה נדחתה תביעתו של רוכש שגילה ימים אחרי הקנייה תקלה יקרה משווי הרכב.
הנתבע מצידו העיד כי סיפר לקונים שהוא עצמו רכש את הרכב שנתיים קודם לכן בלי לבדוק אותו במכון, ולכן הציע להם לעשות זאת: ״אמרתי לו יש פה שני איזורי תעשיה אתה מוזמן לעשות בדיקה מעבר לזה״. התובעים הכחישו שהאמירה נאמרה. השופטת קבעה שהמחלוקת הזו אינה מכריעה, ושבכל מקרה היה מצופה מהקונים לבדוק את הרכב לאור הסממנים שהתובע עצמו הבחין בהם.
הצד השני של המשוואה נגע למוכרים. המודעה הציגה ״רכב שמור״, ובמעמד המכירה נאמר לקונה שהרכב ״תקין״, אלא שהמוכר עצמו העיד ״כשאני כיביתי את המזגן הרכב הפסיק לעשן״, כך שגם הוא הבחין בעשן במעמד המכירה. בשיחת טלפון מיום 20.10.2025 חזר על כך שהיו רעידות ואמר ״זה היה עם המזגן משהו״, ובאותה שיחה גם הצהיר: ״אני נתתי לך אוטו בונבוניירה. אני אומר לך את זה בוודאות, לא סתם״.
השופטת מצאה שהמצג הזה מתנגש עם דו״ח מכון הבדיקה, שהעלה ליקויים במנוע, במערכת הדלק ובהעברת הכוח, ועם המסקנה שלמעשה לא ניתן להשתמש ברכב. ״הותרת המצב כפי שהוא, קרי - השארת מלוא התמורה בידי הנתבעים - ומנגד, הותרת רכב תקול בידי התובע כשלא ניתן לעשות בו שימוש, אינה מתיישבת עם חובת תום הלב המוטלת על הנתבעים ויהא בכך משום התעשרות שלא כדין מצידם״, נכתב.
12,584 שקל מול 4,094 שקל
באיזון בין הנטל שרבץ על הקונים לבדוק לבין חובת הגילוי של המוכרים, ייחסה השופטת לתובעים אחריות בשיעור 70% ולנתבעים 30%, וקבעה שהצדדים יישאו בעלות התיקון לפי אותה חלוקה. חוות דעת שמאי שהגישו התובעים העמידה את עלות התיקון על 12,584 שקל ואת שכר טרחת השמאי על 1,062 שקל. הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית ולא סתרו את הסכומים, ומשכך התקבלו כלשונם.
התביעה התקבלה בחלקה. הנתבעים ישלמו לתובעים 4,094 שקל בתוך 30 יום, אחרת יתווספו הפרשי ריבית שקלית כדין עד למועד התשלום בפועל. הדרישה לביטול הסכם המכר ולהשבת מלוא התמורה נדחתה, והרכב נותר בבעלות הקונים. צו להוצאות לא ניתן, כך שכל צד נשא בהוצאותיו. על פסק הדין, שניתן ב-4 באוגוסט 2026, ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתוך 30 יום.
סכום הפסיקה, 4,094 שקל, הוא 30% מעלות התיקון ושכר השמאי גם יחד. את יתרת החשבון, 9,552 שקל, יישאו התובעים בעצמם.
