ה-AI ממלא תפקיד מרכזי בקמפיין הבחירות - והבוחר זקוק לחשד בריא
האם מותר לעשות שימוש בדיפ-פייק בתעמולת בחירות? האם מותר למפלגות לקבל מידע על הבוחרים? ומה אפשר לעשות כדי לשמור על פרטיות המידע?
מערכת הבחירות הנוכחית היא הראשונה בארץ בה הבינה המלאכותית היא חלק משמעותי מארגז הכלים של הקמפיינים הפוליטיים. אבל לצד החשש המוכר מדיפ-פייק וממידע כוזב, מתעוררות שאלות מורכבות לא פחות: איזה מידע מחזיקות המפלגות על הבוחרים, האם הן רשאיות לבנות עלינו "פרופיל פוליטי", ועד כמה ניתן להשתמש ב-AI כדי להתאים לכל אחד מאיתנו מסר אחר.
היכולת ליצור בתוך דקות סרטון, תמונה או הקלטה שנראים ונשמעים אמיתיים משנה את כללי המשחק. בינה מלאכותית מאפשרת גם לעבד כמויות עצומות של מידע על בוחרים, להסיק ממנו מאפיינים והעדפות ולייצר מסרים מותאמים לקבוצות שונות ואף לאנשים ספציפיים. לכן, מערכת הבחירות הנוכחית נמצאת בנקודת מפגש מעניינת בין שלושה עולמות: דיני הבחירות והתעמולה, דיני הגנת הפרטיות ואבטחת המידע, וההתפתחויות המהירות בתחום הבינה המלאכותית. הדין נדרש להתמודד לא רק עם השאלה מה מותר לפרסם, אלא גם באיזה מידע מותר להשתמש כדי להחליט למי להציג את המסר ואיך לייצר אותו.
אני רואה ברשת סרטון שבו פוליטיקאי אומר משהו מקומם. איך אני אמור לדעת שהוא באמת אמר אותו? מה החוק אומר על דיפ-פייק בבחירות?
המחוקק הישראלי כבר זיהה את הסיכון הזה. לקראת הבחירות הנוכחיות נקבע הסדר מיוחד ביחס לתעמולה הכוללת "נחזות עמוקה" - תוכן שבו דמות, מקום, אירוע, מסמך או חפץ נוצרו או נערכו באמצעים דיגיטליים באופן שעלול לגרום לצופה לחשוב שמדובר בתיעוד אמיתי. מי שמפרסם תוכן כזה נדרש לצרף אליו גילוי ברור ובולט שלפיו התוכן אינו תיעוד מקורי.
המטרה היא קודם כל שקיפות: לא לאסור על שימוש בבינה מלאכותית בתעמולת בחירות, אלא לאפשר לבוחר להבין מתי מה שהוא רואה אינו תיעוד אותנטי. זו הבחנה חשובה, משום שהבעיה אינה בעצם השימוש ב-AI. הבעיה מתחילה כאשר הטכנולוגיה משמשת כדי לטשטש בפני הציבור את הגבול שבין מציאות לבין תוכן סינתטי.
אז אם מפלגה מסמנת שסרטון נוצר באמצעות AI - מותר לה לפרסם כל דבר?
לא. סימון אינו "תעודת הכשר" לתוכן. הוא נותן מענה לדרישת השקיפות הספציפית ביחס לתוכן שנחזה לאמיתי, אבל לצד דיני תעמולת הבחירות ממשיכים לחול דינים נוספים. לדוגמה, שימוש בדמותו, בקולו או במידע אישי של אדם עשוי לעורר שאלות של פרטיות, ובמקרים מסוימים עשויים להתעורר גם דינים נוספים. לכן צריך לבחון גם איך נוצר התוכן, במידע של מי השתמשו, מה הוא מציג ובאיזה הקשר הוא מופץ. העובדה שהציבור יודע שמדובר בתוכן מלאכותי, אינה בהכרח פותרת את יתר הבעיות המשפטיות שהוא עלול לעורר.
קיבלתי טלפון או ווטסאפ ממפלגה. הם יודעים את שמי, איפה אני גר ואולי אפילו מה מעניין אותי. מאיפה יש להם את המידע הזה?
הדין מאפשר למפלגות לקבל מידע מפנקס הבוחרים לצורכי ההתמודדות בבחירות ויצירת קשר עם ציבור הבוחרים. אבל העובדה שמפלגה מחזיקה במידע אינה מעניקה לה היתר בלתי מוגבל לעשות בו כרצונה. חשוב במיוחד להבחין בין פנייה פוליטית כללית לבין "דיוור ישיר" המבוסס על מאפיינים אישיים של הנמען.
כאשר פנייה נעשית על בסיס אפיון אישי, חוק הגנת הפרטיות קובע חובות ביחס לפנייה, ובין היתר בנוגע לזיהוי השולח, מקור המידע והאפשרות לבקש להימחק מהמאגר המשמש לדיוור הישיר. אם מפלגה פונה לאדם על בסיס מידע שלא ברור מה מקורו, אם נאסף ונעשה בו שימוש כדין, או אם אינו חלק מהמידע שנמסר לה כדין, בהחלט יש מקום לשאול מה מקורו וכיצד נעשה בו שימוש.
האם מפלגה יכולה לבנות עלי "פרופיל פוליטי" ולנסות להבין מה הסיכוי שאצביע לה?
כאן הטכנולוגיה מחדדת מאוד את שאלת הפרטיות. בעבר דיברנו בעיקר על מידע שנאסף על אדם; כיום צריך לדבר גם על מידע שמוסק עליו. מערכות אלגוריתמיות מסוגלות לחבר בין נתונים שונים ולנסות להסיק מהם תחומי עניין, העדפות, עמדות או הסתברות להתנהגות מסוימת.
מבחינת פרטיות, העובדה שמידע לא נמסר ישירות על ידי האדם אלא הוסק באמצעות אלגוריתם, אינה בהכרח הופכת את השימוש בו לחופשי. יש לבחון מה היו מקורות המידע, לאיזו מטרה הוא נאסף, מה מותר לעשות בו והאם השימוש החדש תואם את המטרה שלשמה נאסף. בהקשר פוליטי השאלות הללו מקבלות משנה חשיבות. פרופיל שמנסה לחזות עמדה פוליטית או התנהגות הצבעה יכול להיות בעל משמעות רגישה במיוחד.
ואם באמצעות AI מפלגה יודעת איזה מסר בדיוק יעבוד עלי - זה חוקי?
זו אחת השאלות המעניינות של עידן ה-AI. אפשר לדמיין מצב שבו שני שכנים מקבלים מאותה מפלגה מסרים שונים לחלוטין, משום שמערכת אלגוריתמית מעריכה שכל אחד מהם מוטרד מנושא אחר. לא כל התאמה של מסר לקהל היא פסולה. קמפיינים פוליטיים פילחו קהלים הרבה לפני הופעת הבינה המלאכותית.
השינוי הוא בהיקף, ברמת הדיוק וביכולת לבצע את התהליך באופן אוטומטי על בסיס כמויות גדולות של מידע אישי. לכן השאלה המשפטית אינה רק "האם מותר להשתמש ב-AI", אלא על איזה מידע נשען הפילוח, האם השימוש במידע מותר, האם קיימת שקיפות מספקת והאם נעשה שימוש במידע באופן החורג מהמטרה שלשמה הוא נאסף .
מפלגות מחזיקות מידע על מיליוני ישראלים. מה קורה אם מאגר כזה נפרץ?
מפלגות אינן פטורות מחובות אבטחת מידע. להיפך - מאגרי מידע גדולים, ובוודאי כאלה הכוללים מידע על ציבור רחב, מחייבים התייחסות רצינית מאוד לסיכוני אבטחת מידע ולחובות הקבועות בדין. הפרת החובות האלה עלולה להוביל להטלת עיצומים כספיים, ובמקרים מסוימים אף אחריות פלילית.
בתקופת בחירות הסיכון עשוי להתחדד, משום שמפלגות נעזרות בספקים, מערכות טכנולוגיות, אפליקציות ופעילים רבים. ריבוי הגורמים המעורבים מחדד את הצורך להגדיר הרשאות ולצמצם גישה למידע, לפקח על ספקים ולוודא שהמידע אינו משמש למטרות אחרות. דליפה של מאגר מידע המשמש לצורכי בחירות עלולה להיות משמעותית במיוחד, משום שניתן להצליב את הנתונים שבו עם מידע ממקורות אחרים. ככל שיש יותר מידע שניתן לחבר יחד, כך ניתן לבנות תמונה מפורטת יותר על אדם.
ומה לגבי התערבות זרה? האם AI יכול לשמש מדינה או גורם זר כדי להשפיע על הבחירות בישראל?
AI מוריד באופן דרמטי את העלות והזמן הנדרשים ליצירת תוכן בהיקף גדול. גורם עוין יכול תיאורטית לייצר כמויות גדולות של טקסטים, תמונות, סרטונים והקלטות, להתאים אותם לקהלים שונים ולהפיץ אותם במהירות באמצעות רשתות חברתיות וחשבונות שונים. כאשר מחברים לכך מידע אישי או מידע שנאסף על קבוצות באוכלוסייה, הסיכון גדל: לא מדובר רק בהפצת מידע כוזב לציבור כולו, אלא באפשרות לנסות לזהות קהלים מסוימים ולהתאים להם מסרים שנועדו להשפיע דווקא עליהם.
מבחינה משפטית, הדבר ממחיש את הקושי של הרגולציה להתמודד עם המהירות שבה ניתן ליצור ולהפיץ תוכן ועם פעילות שעשויה להתבצע גם מחוץ לישראל. במקרה של תוכן ויראלי שמופץ שעות לפני פתיחת הקלפיות, גם כלי משפטי אפקטיבי על הנייר עלול להגיע מאוחר מדי.
אז מה הבוחר עצמו יכול לעשות?
ראשית, לפתח חשד בריא כלפי תוכן חריג במיוחד שמופיע בסמוך לבחירות - בוודאי סרטון או הקלטה דרמטיים שאין להם אישור ממקורות נוספים. כדאי לבדוק מי פרסם את התוכן, האם הוא מסומן כתוכן שנוצר או נערך באמצעים דיגיטליים והאם כלי תקשורת ומקורות אמינים נוספים מדווחים עליו. שנית, כאשר מקבלים פנייה פוליטית שמבוססת לכאורה על מידע אישי, אפשר לשאול את השאלה הפשוטה: איך הם יודעים את זה עליי? בדיוור ישיר קיימות לבוחר זכויות לקבל מידע על מקור המידע ולדרוש את מחיקתו מהמאגר שעל פיו בוצעה הפנייה.
הנקודה השלישית היא להבין שבעידן ה-AI, פרטיות ובחירות כבר אינן שתי סוגיות נפרדות. מידע אישי יכול לקבוע לא רק מי יפנה אלינו, אלא גם איזה מסר נראה, באיזה ניסוח, באיזה רגע ובאיזו גרסה של המציאות. לכן ההגנה על המידע האישי היא גם חלק מההגנה על היכולת של הבוחר לקבל החלטה באופן עצמאי.
