35 אלף שקל בחודש לא שולמו, ומתחם הגלמפינג יפונה

מתחם גלמפינג של 21 אוהלים ממוזגים במצפה רמון עומד ריק כבר יותר מחצי שנה, ועכשיו גם החברה שהקימה אותו צריכה לצאת ממנו. בית משפט השלום בתל אביב-יפו קיבל תביעת פינוי שהגישו יהודית ויוסי כשכאש, בעלי הזכויות בחוות התיירות "כרמי הר הנגב", נגד חברת גלובל גלמפינג, והורה לה להשיב להם את החזקה הבלעדית במתחם בתוך 30 יום.

החווה כוללת חאן, צימרים, בית בד, מרכז מבקרים ושטח לקמפינג. בינואר 2023 חתמו הצדדים על הסכם להפעלת המתחם ולתחזוקתו, ודמי השימוש נקבעו ל-35,000 שקל בחודש בתוספת מע"מ, עם הפרשי הצמדה החל מהשנה השלישית. החברה השקיעה בשטח והקימה בו את מתחם האוהלים.

מה קרה כשהמדינה סגרה את העסק?

הבעיה התחילה עוד לפני שההסכם נחתם. ב-2022 נפתח נגד בעלי החווה הליך פלילי בבית משפט השלום בבאר שבע בגין ניהול עסק ללא רישיון. בפברואר 2025 הם הורשעו על פי הודאתם, וניתן צו סגירה שנכנס לתוקף באוקטובר 2025. באפריל 2026 נאכף הצו, והפעילות במתחם נעצרה.

מאז, כך לפי פסק הדין, אין מחלוקת שדמי השימוש לא שולמו. הבעלים טענו שהחוב התחיל עוד קודם. לגרסתם, החברה "הפחיתה בחודשים מסוימים את דמי השימוש ל-27,000 ש"ח במקום 35,000 ש"ח", לא שילמה את מלוא המע"מ וההצמדה, ובהמשך הפסיקה לשלם וביטלה המחאות, כולל המחאת ביטחון של 200,000 שקל. בסיכומים הם העמידו את החוב בגין דמי ההפעלה על כ-374,000 שקל, לצד חיובים נוספים. לטענתם, במאי 2026 נטשה החברה את המתחם ללא הודעה מוקדמת, והותירה אותו "חשוף לגניבות ולהידרדרות".

שכירות או הסכם הפעלה מסחרי?

גלובל גלמפינג ניסתה קודם כל להוציא את הסכסוך מגדרי תביעת פינוי. לטענתה, מדובר "בהסכם הפעלה ותחזוקה מסחרי, ולא בהסכם שכירות", ובהסכם אף נקבע במפורש שלא ייווצרו בין הצדדים יחסי שכירות. החברה הוסיפה שמדובר בהתקשרות ארוכת טווח שהיציאה ממנה אפשרית בתום כל חמש שנים, ושהיא נשענה על כך כשגייסה 21 משקיעים. לשיטתה, התביעה נועדה להשיב לבעלים מתחם משודרג תוך התחמקות מפיצוי מוסכם של 800,000 שקל שנקבע בהסכם למקרה של פינוי שלא כדין.

השופטת טל פישמן לוי דחתה את הטענה. "סיווגו של הסכם נבחן לפי מהות הזכויות והחיובים שנקבעו בו, ולא לפי כותרתו בלבד", כתבה, והוסיפה שהמונחים "זכות הפעלה" ו"דמי שימוש" אינם מכריעים לבדם. היא הפנתה לסעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, שמגדיר שכירות כזכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו בתמורה ושלא לצמיתות, וקבעה שההסכם מקיים את היסודות האלה: זכות חזקה ושימוש לתקופה מוגבלת, תמורת תשלום חודשי קבוע.

העובדה שהמתחם נועד להפעלת עסק, ציינה השופטת, "אינה שוללת את מאפייני השכירות האמורים". הסכסוך על הכסף, כולל הפיצוי המוסכם, יתברר בתביעה הכספית שהגישה החברה בנפרד. בתביעת פינוי ההכרעה מתמקדת בסעד הפינוי בלבד.

מי אחראי לרישיון העסק?

טענת ההגנה המרכזית של החברה הייתה שהבעלים הסתירו ממנה את ההליך הפלילי. לדבריה, היא שמעה על צו הסגירה רק בדצמבר 2025, בניגוד לסעיף בהסכם שחייב את הבעלים למסור לה תוך 21 יום כל תביעה או דרישה הנוגעות להפעלת המתחם. מאחר שדמי השימוש משולמים "בתמורה להרשאה להשתמש במתחם ולהפעילו", טענה החברה, משנשללה האפשרות להפעיל אותו נוצר "כשל תמורה מלא".

כאן פסק הדין מסתבך. ההסכם הטיל על החברה עצמה את האחריות להוציא את הרישיונות ואת ההיתרים הנדרשים ולחדש אותם לאורך כל תקופת ההתקשרות. לפי השופטת, במשך יותר משלוש שנות פעילות לא הצליחה החברה להשיג רישיון עסק תקף. ההיתר הזמני שניתן ב-2024 הוצא על שם הבעלים, התייחס לחאן ולצימרים בלבד ולא למתחם האוהלים, ופקע אחרי ארבעה חודשים. נציג החברה העיד שבקשותיה לרישיון נדחו פעמיים.

• דייר מוגן שילם 250 שקל בחודש על חנות נברשות - יפנה תמורת 125 אלף
• הכניס לתחנת דלק שותפים בלי רשות, ואחרי שש שנים ישלם

"העובדה שצו הסגירה ניתן נגד התובעים אינה גורעת מאחריותה העצמאית של הנתבעת להסדרת הרישוי הנדרש להפעלת המתחם, חובה שלא עלה בידיה לקיים", כתבה השופטת. לדבריה, אילו הייתה החברה מסדירה את הרישוי, לא הייתה עילה לאכוף נגדה צו סגירה מחמת היעדר רישיון.

מה הבעלים לא סיפרו לחברה?

השופטת מתחה ביקורת גם על הבעלים. לפי הראיות, הם לא סיפרו לחברה על ההליך הפלילי שנפתח ב-2022, לפני החתימה על ההסכם, ובהמשך גם לא עדכנו אותה על צו הסגירה. "מדובר במידע מהותי הנוגע לאפשרות להפעיל את המתחם, אשר היה על התובעים לגלותו לנתבעת", נכתב בפסק הדין.

ובכל זאת, השופטת קבעה ש"אין במחדל הגילוי של התובעים כדי להצדיק את המשך החזקתה של הנתבעת במתחם ללא תשלום דמי השימוש". סעיף 11.5 בהסכם קובע שתשלום דמי השימוש במלואם ובמועדם הוא מעיקרי ההסכם ושאי-תשלום הוא הפרה יסודית. "הפסקת התשלום מהווה אפוא, על פני הדברים, הפרה יסודית של ההסכם", כתבה, ולכן קמה לבעלים זכות לבטל אותו לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).

השופטת הוסיפה שכבר יותר מחצי שנה המתחם סגור, דמי השימוש לא משולמים והרישוי לא הוסדר. במצב כזה, לדבריה, ההתקשרות "אינה מתקיימת במתכונתה המסחרית המוסכמת", והשקעות החברה אינן מצדיקות את המשך החזקתה במקום.

למה הצד שניצח לא יקבל הוצאות?

בעלי החווה ניצחו בתביעה, אבל לא יקבלו החזר הוצאות. השופטת ציינה שהם לא הביאו לידיעת החברה בזמן אמת את דבר ההליך הפלילי, ולכן "לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות ההליך, חרף קבלת התביעה". כל צד יישא בהוצאותיו.

• עיריית אשדוד דורשת מבית הזיקוק ארנונה ב-266 מיליון שקל תוך חודש
• חברה הגישה תביעת השתקה נגד עובד לשעבר והעלתה נגדו טענות מומצאות

פסק הדין עוסק רק בשאלה מי מחזיק במתחם. המחלוקות הכספיות, מחוב דמי השימוש שהבעלים מעריכים בכ-374 אלף שקל ועד הפיצוי המוסכם של 800 אלף שקל שהחברה דורשת, יוכרעו בתיק נפרד. בעלי נכסים שמתמודדים עם שוכר שהפסיק לשלם יכולים לקרוא מה עושים כשהשוכר מפסיק לשלם, ובתיק אחר שהגיע לבית המשפט נבחן מה קרה כשהשוכרים לא שילמו ולא פינו את הדירה.

החברה גייסה 21 משקיעים על בסיס התקשרות שאמורה הייתה להימשך שנים. היא קיבלה 30 יום לפנות 21 אוהלים שלא פעלו מאז אפריל.