דייר מוגן שילם 250 שקל בחודש על חנות נברשות - יפנה תמורת 125 אלף
בית משפט השלום בתל אביב הורה לפנות דייר מוגן מחנות נברשות ברחוב החלוצים בעיר, אחרי שחשבונות החשמל של החנות הראו צריכה של אפס קילוואט-שעה כמעט בכל תקופת חיוב מאז 2020. השופטת מירב קנזי-נאמן קבעה כי אברהם ציקבאשווילי, שהחזיק בחנות מאז מות אביו ב-1999 ושילם עליה 250 שקל בחודש, נטש אותה. הפינוי לא יהיה בחינם: בעל הנכס, אריה דב קסטנבוים, יפקיד 125 אלף שקל בנאמנות, ורק אחרי ההפקדה יהיו לדייר 30 יום לעזוב.
האב, ראובן ציקבאשווילי, החזיק בחנות כדייר מוגן משנת 1978 והפעיל בה בית מלאכה וחנות לנברשות וגופי תאורה. אחרי פטירתו המשיך הבן להחזיק במקום ולשלם את שכר הדירה כסדרו. במקביל עבד שנים כמהנדס מזון וכסגן מנהל מחלקת רישוי עסקים בעיריית חולון, עד שפרש לגמלאות ב-2012.
מה ראה בעל הבית כשעבר ליד החנות?
בספטמבר 2024 הגיש קסטנבוים, באמצעות עו"ד יחזקאל חרלף, תביעה לפינוי. לטענתו הבן מעולם לא נכנס בנעלי אביו כדייר, ולחלופין נטש את החנות. הוא צירף צילומים ממועדים שונים שבהם החנות סגורה וחשוכה, והצביע על שלט "מכירת חיסול המלאי" שתלוי על החזית כבר שנים. בעדותו תיאר מלאי שלא זז: "המלאי הוא סטטי, הוא לא זז כבר 10 שנים... חוץ מקורי עכביש שום דבר לא התקדם שם".
באת כוחו של הנתבע שאלה אותו בחקירה הנגדית למה לא דפק בדלת. "אם היית דופק ונכנס, היית מבין שהוא נמצא בפנים", אמרה לו. קסטנבוים השיב: "זה לא נכון, כל פעם שבאתי הייתה סגורה", והוסיף: "אני אפרוץ את הדלת? לא ממש לא. אז איך אני יכול להיכנס?".
למה בית מלאכה לנברשות לא צורך חשמל?
ציקבאשווילי, שיוצג על ידי עו"ד אליסה אלה מריל אורנים, טען שהוא ממשיך את העסק המשפחתי שבו עבד לצד אביו מצעירותו, מגיע לחנות כמה פעמים בשבוע, ושהנוכחות שלו פחתה בגלל המלחמה ובעיות בריאות. את הצריכה האפסית הסביר באופי העבודה. לדבריו מדובר ב"בית מלאכה אומנותי עתיק", שבו מפרקים ומרכיבים נברשות ומנקים קריסטלים "באופן ידני, בשקט באור יום", בעומק החנות ובלי צורך בתאורה חזקה.
השופטת לא קיבלה את ההסבר. היא ציינה שבכתב ההגנה החנות תוארה כ"בית מלאכה וחנות לנברשות ולגופי תאורה", בלי מילה על אומנות עתיקה, ושלא הוצגה אף תמונה של עבודה בעומק החנות. בפסק הדין נפרסו חשבונות החשמל אחד אחרי השני: 2 קוט"ש באביב 2020, 0.45 קוט"ש בסוף 2021, ומאז 2022 שורה ארוכה של אפסים. השופטת אימצה את עדות בעל הבית: "החשבונות חשמל שלו זה אפס, ואפס לנהל עסק, זה נראה לי מאד לא סביר... אם הוא היה פותח את החנות ובא כל יום, אז הוא היה מרכיב מזגן".
כ-60 חשבוניות שלא החזיקו מעמד
כדי להוכיח שהעסק חי הגיש הנתבע ערימת חשבוניות מס. בחקירה התברר שבזוגות רבים מהן מופיעים אותו מספר, אותו תאריך ואותו פירוט סחורה, אבל מחיר אחר. כשנשאל על כך השיב: "כנראה תיקנתי אותו", ובהמשך: "לא יודע מה עשיתי". על זוג אחר הציע הסבר שונה: "קרה דבר כזה שבדפוס הדפיסו את אותו מספר חשבונית. פעמיים". השופטת קבעה שההסברים "אינם מניחים את הדעת" וכי כ-60 חשבוניות אינן מהימנות. גם חשבוניות הספקים לא הועילו לו. בין הרכישות נמצאו שמש רבני, נרות נשמה, פמוטים ומזוזות.
עוד פרט שפעל נגדו: הוא לא הביא אף שכן, לקוח או ספק שיעיד שהחנות פתוחה. בתצהיר כתב ששכן שהסכים להעיד חזר בו "מחמת פחד מהתובע", אבל לא הסביר ממה הפחד. השופטת זקפה את החסר הזה לחובתו.
דווקא הדברים שאמר ציקבאשווילי עצמו בדיון המקדמי חיזקו את התמונה. הוא סיפר שהציע לבעל הבית לקנות ממנו את הזכויות, ותיאר שוק שקרס: "נסגרו שם 20 חנויות... כל דרום תל אביב, אם אתם תעברו תראו שם חנויות סגורות עם שלט להשכרה שבחיים לא היה". לדבריו רשתות גדולות שמייבאות סחורה זולה מסין הפכו את המשך הפעילות ל"בלתי אפשרי". השופטת כתבה שמהדברים עולה ספק אם הפעלת החנות מצדיקה את עצמה, וכי "הנתבע עצמו ביקש למכור את זכויותיו בה".
- בן 80 עמד בפני פינוי מהבית שבו חי 70 שנה - המחוזי ביטל את הפינוי
- המדינה תשלם 1.37 מיליון שקל כדי לפנות דיירת מוגנת
אם הוא נטש, למה מגיעים לו 125 אלף שקל?
בעל הבית לא ניצח בכל החזיתות. טענתו העיקרית, שהבן מעולם לא הפך לדייר מוגן, נדחתה. קסטנבוים הודה בעדותו ש"התביעה הזאת היתה צריכה להיות כבר ב-2000", והסביר שבמשך שנים הניח לבן ליהנות מהספק. השופטת קבעה שאחרי מות האב הבן המשיך להפעיל את העסק, ולכן קיבל מעמד של "דייר נגזר" לפי חוק הגנת הדייר, שמגן על דייר מוגן מפני פינוי. את המעמד הזה איבד בשנים האחרונות, כשהפסיק לעבוד בחנות ולא הראה כוונה ממשית לחזור. לפי ההלכה שציטטה, לא די ברצון ערטילאי לשוב, "אלא יש צורך ברצון ממשי, המלווה במעשים גלויים".
סעיף 132 לחוק מאפשר לבית המשפט לרכך פינוי כשאין זה צודק לבצע אותו כמות שהוא. השופטת השתמשה במה שהפסיקה מכנה "סעד מן הצדק הפוך": הפינוי יתבצע, אבל רק תמורת פיצוי לדייר. לזכות הנתבע עמדו 48 שנות החזקה של המשפחה בחנות, תשלום שכר הדירה בלי הפרה והשיהוי הארוך של בעל הנכס. נגדו עמדו מקור הפרנסה האחר שלו, העובדה שמדובר בנכס מסחרי ולא בדירת מגורים, והנטישה עצמה. לפי חוות דעת שמאית שצירף הנתבע לכתב ההגנה, שווי הבעלות בחנות עומד על 1.4 מיליון שקל, אבל היא לא הוגשה כראיה והשמאי לא נחקר עליה. חשבונות חשמל עמדו במרכז גם בפרשה של מחזיק מחסן בראשון לציון שטען לזכויות של דייר מוגן, ושם נקבע שהם לבדם אינם מוכיחים זכות בנכס.
קסטנבוים צריך להפקיד 125 אלף שקל בנאמנות אצל באת כוח הנתבע עד 4 בנובמבר, אחרת הסכום יישא ריבית פיגורים. מיום ההפקדה הבן צריך לפנות את החנות תוך 30 יום ולהחזיר אותה ריקה מכל אדם וחפץ. את הוצאות המשפט הוא ישלם: 15 אלף שקל לבעל הבית.
שכר הדירה השנתי ששילם הבן על החנות, 3,000 שקל, שווה פחות משלושה אחוזים מהפיצוי שיקבל ביציאה ממנה.
