טען לזכויות של דייר מוגן במחסן - אבל מה הסתתר בפנים?

משה טרבלסי טען שהוא מחזיק במבנה בשכונת רמת אליהו בראשון לציון כבר 40 שנה, משלם עליו חשמל מ-1986, וירש אותו בעצם מאחיו ומגיסו. אבל השופט אבי וסטרמן, מבית משפט השלום בראשון לציון, לא קנה את הסיפור - ודחה את בקשתו לבטל צו הריסה שהוצא למבנה.

הכל התחיל בנובמבר 2025, כשהוועדה המקומית לתכנון ראשון לציון פנתה לבית המשפט בבקשה למתן צו הריסה למבנה בשטח של כ-28 מ"ר. לפי הוועדה, מדובר בצריף או מחסן ישן שרובו יושב על שטח משותף של בניין מגורים, וקצהו חורג לשטח ציבורי פתוח המיועד לדרך. הבעיה: קיומו של המבנה עצר תוכנית התחדשות עירונית בשכונה. מכיוון שלא היה ברור מי בנה את המבנה או משתמש בו, בית המשפט הורה לפרסם את הבקשה במקום בולט, ולאחר שלא הוגשה שום התנגדות, ניתן הצו בסוף דצמבר 2025.

רק כחודש אחרי מתן הצו, בינואר 2026, הגיש בא כוחו של טרבלסי, עו"ד אלעזר עמר, בקשה בהולה לביטולו. לטענתו, מדובר במבנה שבו מחזיק מרשו כבר עשרות שנים - הוא ואנשי משפחתו לפניו - והוא אף משכיר חלק ממנו לעסק של תוספות שיער. הוגש תיק ובו תצהיר, וכן חשבונות חשמל מ-2009 ומ-2025 על שמו.

איך בכלל הגיע המבנה לגיס?

אבל בחקירה הנגדית שהתקיימה באפריל 2026 התמונה התערערה. טרבלסי אישר כי הוא לא רשום כבעל זכות בנכס, שאין נסח טאבו למקרקעין, שהוא אינו משלם דמי ועד ולא שילם ארנונה מעולם, וכי לא קיבל שום אישור שימוש לא מהעירייה ולא מרשות מקרקעי ישראל (רמ"י). הוא סיפר שקיבל את המבנה ב"העברה בתוך המשפחה" שמעולם לא נרשמה אצל גורם רשמי כלשהו - והוא אפילו לא ידע כיצד המבנה עבר לידי גיסו לפני כן. משפט אחד מהעדות תפס במיוחד את תשומת לב בית המשפט: לדבריו, "אם יפצו אותי שיקחו את המבנה".

מנגד, מפקחת הבנייה מטעם הוועדה, לילך בנגל, סיפרה שביקרה במקום כמה פעמים וגילתה שהוא נעול ושומם. לדבריה, המבנה היה "אטום, נעול, ריק", והדלת נעולה במנעול ישן שנראה כאילו לא נפתח שנים. אף אחד מדיירי הבניין הסמוך לא ידע לומר מי המשתמש במבנה. גם מנהלת תחום התכנון בעירייה, טל ליסט, שביקרה במקום, מסרה שראתה בחלק אחד ממנו פעילות של קליעת צמות שיער, אך החלק השני נראה סגור וללא שום שימוש נראה לעין.

זכות עמידה - לא לפי שנות שימוש, אלא לפי זכות במקרקעין

השאלה שעמדה במרכז ההחלטה לא היתה אם מגיע לטרבלסי פיצוי, אלא על סוגיה בסיסית הרבה יותר: האם בכלל מגיעה לו זכות לערער על הצו. סעיף 240 לחוק התכנון והבנייה קובע שרק מי ש"רואה את עצמו נפגע" מצו הריסה שיפוטי רשאי לבקש את ביטולו, ולפי הפסיקה הקיימת, כדי לעמוד בתנאי הזה צריך להראות זיקה קניינית ממשית למקרקעין, לא רק שימוש ממושך.

השופט הזכיר פסיקה של בית המשפט העליון, שלפיה זכותו של אדם להתנגד לצו הריסה אינה נובעת מעצם השימוש או הישיבה במקום, אלא ממעמדו כמחזיק כדין. כן צוין כי בפסיקה אמנם קיימת גישה מרחיבה יותר לזכות עמידה, אבל היא חלה בעיקר על מקרים שבהם מדובר באנשים שמתגוררים בפועל במבנה במשך שנים - מה שהופך את הריסתו לפגיעה קשה בהם. במקרה של טרבלסי, לעומת זאת, איש לא התגורר במבנה, ולפי העדויות ספק אם מישהו בכלל גר בו אי פעם.

בסופו של דבר קבע השופט וסטרמן כי חשבון החשמל על שם טרבלסי, אף שהוצג לאורך שנים, אינו יכול לבדו לבסס זיקה קניינית, ואילו הטענה לזכויות דייר מוגן הועלתה בשיעבד וללא כל אסמכתא. לאור כל זאת, נדחתה הבקשה, בוטל עיכוב הביצוע שניתן קודם לכן, וטרבלסי חויב בהוצאות משפט בסכום של 4,000 שקל.