תבע לפנות את בנו מהבית שהוא עצמו בנה - וניצח
הרישום של הנכס היה על שם ההורים, אבל הבן טען שהבית שייך למעשה לו. איך הכריע השופט במאבק המשפחתי שהתחיל עוד לפני שהדירה עצמה נבנתה?
זה נשמע כמו סיפור פשוט: הורים שנתנו לבן שלהם קורת גג, ועכשיו רוצים אותה בחזרה. אבל בית המשפט לענייני משפחה בירושלים גילה שמאחורי הסכסוך על דירה, שממוקמת ביו"ש, מסתתרת דרמה משפחתית של כמעט שני עשורים, עם חשבונות בנק, מזומנים, "השתק שיפוטי" ובן שטען שההורים בעצם החזיקו לו את הבית בנאמנות.
ההורים, שרשומים כבעלי הזכויות בשתי חלקות סמוכות ביישוב, תבעו את בנם הבכור ואת רעייתו בדרישה לפנות דירה שנבנתה על אחת החלקות ושבה הם מתגוררים כבר כשבע שנים. לטענת ההורים, מדובר ברשות מגורים חינם שנתנו לבן מתוך רצון טוב, וכזו ניתנת לביטול בכל רגע. ב-2023 נשלח לבן ולאשתו מכתב התראה שדרש מהם לפנות בתוך 30 יום, ולאחר שהמכתב לא נענה, הוגשה התביעה. במקביל, הגישו ההורים גם תביעה כספית על סכום של 150 אלף שקל, בטענה שהזוג לא שילם שכר דירה ולא השתתף בהוצאות האחזקה.
הבן והכלה מנגד, ציירו תמונה הפוכה לגמרי. לטענתם, הרישום על שם ההורים היה למראית עין בלבד - אמצעי טכני שנועד לחסוך דמי היטל ולהגן על הנכס מפני גרושתו לשעבר של הבן, שעמה הוא עבר הליכי גירושים, אך בהמשך התחתן הזוג מחדש. לדבריהם, הבן הוא זה שמימן בפועל את רכישת הקרקע ובניית הבית, מכספים שהוריו כביכול חסכו עבורו במקום לשלם לו שכר הוגן על עבודתו הרבה בעסק המשפחתי, עוד מגיל נערות.
בית המשפט קיבל את התביעה לפינוי, אבל דחה את התביעה הכספית - ובדרך לשם ניתח לעומק את מערכת היחסים המשפחתית הסבוכה והמורכבת, שהתפרקה.
נטל ההוכחה על מי שטוען נגד הרישום
מדובר בקרקע לא מוסדרת, כך שהרישום מהווה רק ראיה לכאורה ולא הוכחה חותכת לבעלות. ובכל זאת, קבע השופט, הנטל להפריך את הרישום מוטל על מי שטוען נגדו - ובמקרה הזה, הבן והכלה לא עמדו בו. כדי להוכיח את קיומה של נאמנות, ישנן שתי דרישות: גמירת דעת ומסוימות. אלא שגרסת הבן עצמו השתנתה בין הדיונים: בכתב ההגנה הוא טען שהוריו יעבירו לו את הבית "בזמן שירצה", ואילו בעדותו בבית המשפט הוא סיפק גרסה שונה, שלפיה הנאמנות תסתיים "עד שאבא יצא לפנסיה". השופט ראה בכך סתירה שמערערת את כל טענת הנאמנות.
מכה נוספת לגרסת ההגנה הגיעה מפי הבן עצמו, בחקירה נגדית, כשהוא הסביר מדוע הקרקע נרשמה מלכתחילה על שם אביו: "אבא שלי רשם בגלל רשויות מס. אני הייתי צעיר... היו לי המון שקיות של מזומנים אצל אבא בבית". השופט קבע שההודאה הזו לא רק סותרת את טענת הנאמנות, אלא גם מפעילה כלל ותיק במשפט: מי שהציג מצג שווא בפני רשויות המס, מנוע מלטעון אחרת בבית המשפט. זה מה שמכונה "השתק שיפוטי". גם היעדרם של עדים מרכזיים, שהיו יכולים לתמוך בגרסת הנאמנות, פעל לחובת בני הזוג, משום שהימנעות מהבאת ראיה זמינה יוצרת חזקה שהיא היתה פועלת נגדם.
הטענה החלופית, שלפיה ניתן לבני הזוג רישיון בלתי הדיר למגורים (מצב שבו מישהו קיבל זכות שימוש במקרקעין של אדם אחר, אבל בעל הקרקע לא יכול לבטל את הזכות הזו כרצונו), נזנחה בשלב הסיכומים ולכן לא נדונה לגופה. אך השופט ציין בכל זאת שזכות בלתי הדירה למגורים היא חריג שבחריגים, ושהכלל הוא הפוך: רשות חינם ניתנת לביטול בכל עת. מכתב ההתראה ששלחו ההורים נחשב מעשה הביטול.
אי אפשר לפסוק פיצוי
בדרך כלל, ביטול רשות מזכה בפיצוי על ההשקעה בנכס, אך כאן בני הזוג לא ביקשו זאת במפורש, ולא פירטו כלל מהי ההשקעה הנטענת. השופט הוסיף שכשכל ההתנהלות הכספית, לפי הודאת הצדדים עצמם, נעשתה במזומן ומתוך כוונה להתחמק מרשויות המס, אי אפשר לפסוק פיצוי, גם לא מטעמי צדק.
התביעה הכספית של ההורים נדחתה משתי סיבות: היא נזנחה בסיכומים; ומעבר לכך - ההורים לא הציגו אף מסמך התומך בסכום שדרשו, ואף לא ביקשו למנות שמאי שיקבע מהם דמי השימוש הראויים.
בסופו של דבר, נפסק כי הבן ואשתו יפנו את הנכס בתוך 12 חודשים, ללא שום פיצוי, ובלי צו להוצאות משפט - כל צד יישא בהוצאותיו.
