מלחמת הסחר של קנדה: כשהכעס על טראמפ גובר על ההיגיון הכלכלי

העימות המסחרי בין קנדה לארה"ב נכנס השבוע לשלב חדש, לאחר שמכסי הנגד הקנדיים על מעל 20 מיליארד דולר של מוצרים אמריקאים נכנסו לתוקף. המכסים, בשיעורים של 15%, 25% ו-50%, מכוונים בין היתר למוצרי פלדה ואלומיניום, מוצרי חלב, מכשירי חשמל, ציוד חקלאי, נייר ואלקטרוניקה. אלא שמעבר לשאלה האם הצעדים הללו יצליחו להכאיב לאמריקאים, עולה שאלה בסיסית יותר: האם לקנדה יש בכלל יכולת לנהל מלחמת סחר ממושכת מול ארה"ב מבלי לפגוע בעצמה יותר משהיא פוגעת ביריבתה?

"דולר תמורת דולר" - אבל לא כל דולר שווה אותו דבר

מבחינת ממשלת קנדה, התשובה ברורה. שר האוצר פרנסואה-פיליפ שמפיין אמר כי כאשר ארה"ב "ביקשה יותר מדי והציעה מעט מדי", קנדה בחרה "לעמוד לצד הקנדים". לדבריו, מכסי הנגד בשיטת "דולר תמורת דולר" נועדו להגן על העובדים, החקלאים, המשפחות והעסקים במדינה ולבנות כלכלה קנדית חזקה ומגוונת יותר.

הבעיה היא שהנוסחה הזאת נשמעת סימטרית בעיקר על הנייר. ארה"ב וקנדה אינן כלכלות בגודל דומה. הכלכלה האמריקאית גדולה בערך פי 13 מזו של קנדה, בעוד שכ-70% מהיצוא הקנדי מופנה לארה"ב. לכן מכס קנדי של 25% על מוצר אמריקאי ומכס אמריקאי של 25% על מוצר קנדי אינם בהכרח מהלכים בעלי השפעה כלכלית דומה. קנדה תלויה הרבה יותר בגישה לשוק האמריקאי, ולכן במלחמת התשה ממושכת מאזן הכוחות אינו לטובתה.

זו גם הסיבה לכך שמומחים קנדים מתחילים להטיל ספק לא בעצם הרצון להגיב לטראמפ, אלא באפשרות להפוך את התגובה למלחמה ממושכת. ג'וליאן קראגסיאן, לשעבר יועץ במשרד האוצר הקנדי וכיום פרופסור לכלכלה באוניברסיטת מקגיל, אמר לרויטרס כי אם המלחמה תתחיל להתבטא בעלייה מוחשית באבטלה, בסגירת מפעלים ובירידה בהכנסות, כוח המיקוח של ראש הממשלה מארק קרני יתחיל להיחלש. המסקנה שלו הייתה חד-משמעית: "קנדה לא יכולה לנצח את ארה"ב במלחמת התשה כלכלית."

גם מתיו הולמס, סגן נשיא בכיר בלשכת המסחר הקנדית, הזהיר כי "מלחמת התשה לא תועיל לאף אחת מהכלכלות", וקרא לשני הצדדים לחזור לשולחן המשא ומתן ולא להפוך את פעולות הנגד למדיניות קבועה.

גם בוושינגטון משוכנעים שקנדה מתקשה לעמוד בעימות

המסר האמריקאי חריף עוד יותר. שר התחבורה האמריקאי שון דאפי אמר בחודש שעבר כי לחשוב שקנדה יכולה "לצאת למלחמה נגד דונלד טראמפ ולנצח במלחמה הזאת מול ארה"ב" הוא מהלך "טיפשי". דאפי העריך כי הלחץ הכלכלי יאלץ את קרני לחזור במהירות יחסית לשולחן המשא ומתן ואף הזהיר שהעימות עלול להיות הרסני עבור קנדה.

גם נציג הסחר האמריקאי ג'יימיסון גריר תקף את ההתנהלות הקנדית וטען כי וושינגטון רואה במכסי הנגד הקנדיים הסלמה, בעוד הממשל האמריקאי ממשיך להציג את מדיניות המכסים שלו ככלי שנועד להגן על העובד האמריקאי.

כמובן, אין לקבל את האזהרות האמריקאיות כאילו הן ניתוח כלכלי אובייקטיבי. לוושינגטון יש אינטרס ברור לשכנע את אוטווה שההתנגדות חסרת סיכוי. יתרה מכך, גם ארה"ב עלולה להיפגע: שתי המדינות מחוברות בשרשראות אספקה עמוקות, ויש מוצרים ושירותים שקשה להחליף במהירות. לכן גם ארה"ב אינה יכולה להניח שהמלחמה תעבור ללא נזק. אבל מכאן ועד הטענה שקנדה יכולה לנהל עימות ארוך באותם תנאים כמו ארה"ב - המרחק גדול.

כשהכלכלה פוגשת את הלאומיות

וכאן נכנס המרכיב המעניין ביותר בסיפור הקנדי. התמיכה הציבורית במדיניות קרני גבוהה מאוד, והיא אינה מוסברת רק בחישוב כלכלי. חלק ניכר מהציבור הקנדי רואה בעימות מול טראמפ גם מאבק על עצמאות לאומית ועל היכולת של קנדה לעמוד מול השכנה החזקה ממנה.

• אנברידג' רוכשת את פעילות הנפט של טאלגראס תמורת 2.55 מיליארד דולר
• טראמפ מאיים על בומברדייה: "לא עוד מכירות בארה"ב ללא ייצור מקומי"

סקרי דעת קהל מצאו תמיכה של כ-75%-76% בצעדי קרני, למרות החשש מהמחיר הכלכלי. רויטרס תיארה את האווירה הציבורית כמעין "מנטליות של מלחמה": דן ארנולד, לשעבר מנהל המחקר של ראש הממשלה ג'סטין טרודו וכיום בחברת הסקרים פולרה, אמר כי הקנדים מוכנים להקריב כדי להחזיר לארה"ב. לדבריו, הפוליטיקה הקנדית נשענת במידה רבה על סיפור שבו טראמפ הפך ל"נבל" פוליטי שקל מאוד להתאחד נגדו.

גם קרני עצמו השתמש בשפה שמחזקת את המסגור הלאומני של העימות, כאשר תיאר את קנדה כמי ש"הותקפה". במקביל, שרי הממשלה מדברים על ריבונות, עצמאות, עמידה על האינטרסים הקנדיים ובניית כלכלה שתהיה פחות תלויה בארה"ב. מבחינה פוליטית, זה מסר חזק מאוד. מבחינה כלכלית, הוא עלול להפוך למלכודת.

הסכנה היא לא שהקנדים טועים בכך שהם כועסים על טראמפ. יש לקנדה סיבות רבות להתנגד למדיניות האמריקאית, ובוודאי שאין חובה לקבל כל דרישה של וושינגטון (אם כי גם לאמריקאים יש טענות לא רעות על מדיניות פרוקטיוניסטית ארוכת שנים, וגבול פרוץ שמהווה צינור לייצוא לא רצוי לארצות הברית). השאלה היא האם הכעס הלאומי הופך את עצם הנסיגה מהעימות לבלתי אפשרית פוליטית - גם כאשר הנתונים הכלכליים יתחילו להצביע על כך שהמחיר גבוה מדי.

המחיר כבר מתחיל להופיע

אוקספורד אקונומיקס העריכה כי אם קנדה תמשיך במדיניות של תגמול פרופורציונלי, הדבר עלול לגרוע כ-0.3 נקודת אחוז מהתוצר הקנדי ב-2027 ביחס לתחזית הבסיס ולהוסיף כ-0.3 נקודת אחוז לאינפלציה. הפגיעה אינה מתחלקת באופן שווה בין הפרובינציות: אונטריו, קוויבק וניו ברנזוויק חשופות יותר למלחמת הסחר.

וזה קורה בתקופה שבה שוק העבודה הקנדי כבר מגלה סימני חולשה. באוגוסט איבדה קנדה 41,700 משרות, הרבה מעבר לתחזיות, ושיעור האבטלה נותר על 6.4% (יותר מ-2% יותר מאשר בארצות הברית). המלחמה המסחרית אינה הסיבה היחידה לכך, אך היא מוסיפה סיכון משמעותי במיוחד לתעשיות התלויות ביצוא לארה"ב.

• ארה"ב בדרך להחיות כור גרעיני: 1.9 מיליארד דולר ל-NextEra
• ארה"ב גייסה 39 מיליארד דולר בתשואה הגבוהה מאז 2007

הבעיה עבור קרני היא שהתגובה הציבורית עלולה להשתנות כאשר העלויות הופכות מתופעה פוליטית מופשטת למחירים בסופרמרקט, סגירת מפעל או עובד שמאבד את עבודתו. רויטרס כבר הזהירה כי התמיכה הציבורית הנוכחית עלולה להיעלם בתוך חודשים אם ההשלכות הכלכליות יהפכו מוחשיות יותר.

לקנדה יש מנוף - אבל לא מלחמה שהיא יכולה לנצח

עם זאת, יהיה מוטעה להסיק מכך שלקנדה אין שום כוח מול ארה"ב. דווקא בגלל הקשרים העמוקים בין שתי הכלכלות, גם וושינגטון חשופה לנזק. קנדה יכולה לפגוע במדינות ובסקטורים אמריקאים רגישים פוליטית, ובאוטווה כבר מכוונים חלק מהמכסים למוצרים שמקורם במדינות מתנדנדות בארה"ב. שרת התעשייה מלאני ז'ולי אף אמרה שהמטרה היא להפעיל לחץ פוליטי על ממשל טראמפ.

זו אסטרטגיה שונה לחלוטין מניסיון "לנצח" את ארה"ב במלחמת סחר. קנדה אינה צריכה להיות חזקה יותר כדי לגרום לאמריקאים לשלם מחיר פוליטי על צעדים מסוימים. אבל ככל שהעימות מתארך, היתרון של קנדה הופך פחות ברור. ארה"ב יכולה לספוג פגיעה מסוימת במגזרי חלב, פלדה או מוצרי צריכה בלי שכלכלתה תעמוד בפני אותו סוג של תלות שקנדה מתמודדת איתה.

האתגר של קרני הוא אפוא לא רק מול טראמפ. הוא גם מול דעת הקהל הקנדית. כל עוד המלחמה נתפסת כמאבק על כבוד, עצמאות וריבונות, קל מאוד לתמוך בה. קשה הרבה יותר להסביר לציבור מדוע צריך לסגת כאשר האינפלציה עולה, מפעלים נסגרים והאבטלה מטפסת.

וזו אולי השאלה המרכזית של מלחמת הסחר הנוכחית: האם קנדה משתמשת ברגש הלאומי כדי להשיג עמדה טובה יותר במשא ומתן - או שהרגש הלאומי כבר מתחיל לנהל את המדיניות הכלכלית שלה. מבחינה כלכלית טהורה, קשה לראות כיצד מדינה שתלויה כל כך בשוק האמריקאי יכולה לנצח במלחמת "טיט-פור-טאט" (מכה כנגד מכה) ממושכת מול כלכלה הגדולה ממנה פי 13. מבחינה פוליטית, לעומת זאת, קשה מאוד לממשלת קנדה להיות הראשונה שממצמצת.