האיומים של ארגנטינה לא ישפיעו על נאוויטס והפקת הנפט מפוקלנד - דעה
פרויקט סי ליון, שנאוויטס פטרוליום מחזיקה בו 65% לצד רוקהופר הבריטית, קיבל החלטת השקעה סופית בדצמבר 2025, ותחילת הפקה מסחרית מתוכננת לתחילת 2028; למה אני חושב שלאיומים של ארגנטינה לא תהיה השפעה על הקידוח
בימים האחרונים הפכה נאוויטס פטרוליום נאוויטס פטר יהש 1.13% מחברת נפט ישראלית שפועלת הרחק מהכותרות הבינלאומיות לאחד השמות המרכזיים בסכסוך גיאופוליטי בן כמעט מאתיים שנה. פרסום מאתמול - ארגנטינה עוברת למישור הפלילי מול נאוויטס: תלונה גם נגד הדירקטורים והמנהלים
נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי החריף את עמדתו ביחס לפיתוח מאגרי הנפט סביב איי פוקלנד, מלווינס בפי הארגנטינאים, והודיע על כוונתו להחמיר את הסנקציות נגד חברות, מנהלים, בעלי מניות וספקים הקשורים לפעילות באזור.
ממשלת ארגנטינה גם הודיעה על כוונתה להגיש תלונה פלילית נגד נאוויטס וחברות הקשורות אליה, וכן נגד נושאי משרה, בטענה שהן פועלות מכוח רישיונות חיפוש והפקה שארגנטינה אינה מכירה בתוקפם. במרכז העימות נמצא סי ליון, פרויקט הנפט שמפעילה נאוויטס, המחזיקה בו 65%, לצד רוקהופר הבריטית המחזיקה ב-35%.
עבור משקיעי נאוויטס, הכותרות נשמעות מאיימות. תלונה פלילית נגד מנהלים, איום בסנקציות נגד ספקים והצהרות על פגיעה בריבונות הארגנטינאית אינם מסוג הדברים שבעל מניות רוצה לקרוא בבוקר.
אציין שהתביעה תוגש לבית משפט בארגנטינה, שאין לו כל סמכות אכיפה ישירה מחוץ לארגנטינה. נאוויטס נמצאת כבר תחת סנקציות מטעם ממשלת ארגנטינה מאז שנת 2022, ורוקהופר השותפה נמצאת תחת סנקציות ותביעות מארגנטינה כבר יותר מעשר שנים, ועד כה לא הייתה לכך כל השפעה על התקדמות החברות בסי ליון.
כדאי להפריד בין ארבע שאלות שונות לחלוטין:
ציטוט היום: אם סין תנצח ב-AI, גם 1.5 טריליון דולר לביטחון יאבדו משמעות - האזהרה של בסנט
- מי רוצה לשלוט בפוקלנד?
- מי מנהל את האיים בפועל?
- מי מוסמך להחליט אם להפיק מהם נפט?
- ומה ארגנטינה באמת מסוגלת לעשות כדי לעצור את הפרויקט?
הדיון הזה אינו דורש לקבוע מי "צודק" בסכסוך. לפני הנפט והריבונות יש בפוקלנד אנשים. אפשר לכתוב אלפי עמודים על ההיסטוריה של פוקלנד ולהגיע למסקנות שונות. ארגנטינה טוענת שהאיים הם חלק בלתי נפרד משטחה ושהשליטה הבריטית בהם היא שריד קולוניאלי. בריטניה טוענת כי זכות ההגדרה העצמית של תושבי האיים היא העיקרון שצריך להכריע.
אבל יש עובדה אחת שאינה תלויה בפרשנות ההיסטורית - ב-2013 נערך באיים משאל עם. תושבי פוקלנד נשאלו האם הם מעוניינים שהאיים ימשיכו במעמדם כטריטוריה בריטית מעבר לים. 99.8% מהמצביעים, בשיעור השתתפות של כ-92%, ביקשו לשמר את המעמד הקיים, כלומר להמשיך להיות תחת חסות בריטניה.
אפשר לטעון שהמשאל אינו פותר את שאלת הריבונות ההיסטורית. ארגנטינה אכן אינה מכירה בו כפתרון לסכסוך. אבל קשה להתעלם ממשמעותו הדמוקרטית. ארגנטינה ובריטניה של 2026 הן מדינות דמוקרטיות. לכן פתרון שבו אוכלוסייה שאמרה באופן כמעט מוחלט שאינה רוצה לעבור לריבונות ארגנטינאית מוכפפת לשלטון כזה בכוח, יהיה קשה מאוד ליישב עם עקרון ההגדרה העצמית שעליו נשענת הדמוקרטיה המודרנית.
זו אינה קביעה שהטענה הבריטית לריבונות נכונה יותר מהטענה הארגנטינאית. זו קביעה הרבה יותר פשוטה - בפוקלנד חיים אנשים, ורצונם הוא עובדה פוליטית שאי אפשר למחוק מהמפה.
בריטניה אף מבהירה כי מבחינתה אין משא ומתן על שינוי מעמדם של האיים ללא הסכמתם והשתתפותם של תושביהם. מכאן נובעת גם נקודה חשובה להבנת המצב בסי ליון - מי שנתן לנאוויטס את הרישיון אינו משרד ממשלתי בלונדון.
לעיתים הדיון בישראל יוצר רושם שבריטניה פשוט החליטה להפיק נפט ליד פוקלנד והעניקה לנאוויטס זיכיון לעשות זאת. זה אינו המבנה החוקתי והכלכלי של האיים. פוקלנד היא טריטוריה בחסות בריטית, אבל היא בעלת ממשל עצמי ומוסדות דמוקרטיים משלה. נבחרי הציבור המקומיים מנהלים את ענייני הפנים ואת הכלכלה של האיים באופן עצמאי. בריטניה אחראית בעיקר להגנה וליחסי החוץ.
כך בדיוק מתארת זאת ממשלת בריטניה עצמה - תושבי האיים בנו קהילה יציבה בעלת ממשל עצמי ומוסדות דמוקרטיים, ונציגיהם הנבחרים מקבלים את ההחלטות הנוגעות לחיי היום-יום שלהם.
וההבחנה הזאת קריטית כשמגיעים לנפט.
הרישיונות של סי ליון הם רישיונות של ממשלת איי פוקלנד
מחלקת משאבי הטבע של ממשלת איי פוקלנד מנהלת באופן עצמאי את משטר רישיונות הנפט. ברשימת בעלי רישיונות ההפקה הפעילים מופיעות כיום במפורש נאוויטס ורוקהופר. רישיונות אלה מעניקים זכויות בלעדיות לחיפוש, לקידוח ולהפקה בשטחי הרישיון, בכפוף לאישורי הפיתוח והפיקוח המקומיים של ממשלת פוקלנד. אדגיש שהרישיונות ניתנו על ידי ממשלת פוקלנד ולא על ידי ממשלת בריטניה, ובריטניה אינה אמורה לקבל נתח מהתמלוגים שישולמו לממשלת פוקלנד.
- "עורו עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם"
- האם בואינג מתקרבת לריקול על יותר מ-1,000 מטוסי דרימליינר?
כלומר, מבחינת נאוויטס, היא אינה חברה שנכנסה לשטח ללא רישיון ומסתמכת על כוחו של הצי הבריטי. היא התקשרה עם הממשלה המקומית שמנהלת בפועל את הטריטוריה ואת משאביה הכלכליים, קיבלה ממנה רישיונות ועברה את הליכי האישור שלה.
בריטניה מספקת את המעטפת המדינית והביטחונית, אך ההחלטה לפתח את הנפט התקבלה על ידי ממשלת פוקלנד באופן עצמאי.
ממשלת בריטניה אף אמרה זאת בבהירות יוצאת דופן ביוני האחרון - ההחלטה לפתח את משאבי הנפט והגז הייתה בחירה דמוקרטית של תושבי פוקלנד, והיא עניין של ממשלת פוקלנד והחברות המסחריות המעורבות.
יתרה מכך, בדיון בפרלמנט אתמול הבהירה ממשלת בריטניה כי מבחינתה "אין שום ספק" ביחס לריבונות הבריטית על האיים, וחזרה על מחויבותה לזכויות הדמוקרטיות של תושביהם.
זה חשוב מאוד להבנת גבולות הכוח הארגנטינאי. ארגנטינה יכולה לומר שהרישיון אינו חוקי מבחינת הדין שלה. היא יכולה לנסות להעניש חברה שעובדת בפוקלנד אם אותה חברה רוצה לעשות עסקים בארגנטינה. אבל היא אינה הרגולטור של סי ליון בפועל, ולכן אינה יכולה לשלוח מכתב למשרד הנפט בפוקלנד ולבטל את הרישיון של נאוויטס.
אז למה המשבר מתפרץ דווקא עכשיו?
המחלוקת על פוקלנד אינה חדשה. בריטניה שולטת באיים מאז 1833. ארגנטינה מעולם לא ויתרה על תביעת הריבונות שלה. ב-1982 הסכסוך אף הפך למלחמה. גם סי ליון אינו תגלית חדשה. המאגר התגלה כבר ב-2010, וארגנטינה התנגדה לפעילות הנפט באזור כבר אז. אבל במשך שנים היה הבדל עצום בין גילוי נפט לבין פרויקט שמסוגל להפיק אותו באופן מסחרי. וזה מה שהשתנה - סי ליון הפסיק להיות חלום והפך לפרויקט בביצוע.
נאוויטס נכנסה לפרויקט ב-2022 ובהמשך הפכה למפעילה. בדצמבר 2025 התקבלה החלטת ההשקעה הסופית. ההשקעה בפיתוח השלב הראשון באזור הצפוני מוערכת בכ-2.2 מיליארד דולר, ותחילת הפקה מסחרית מתוכננת לתחילת 2028, בקצב של כ-55 אלף חביות ביום בשלב הראשון וכ-180 אלף חביות ביום בשלב הבא.
והנה הפרדוקס הגדול של ההתפרצות הארגנטינאית - כל עוד הנפט נשאר מתחת לקרקע, כמעט לא היה על מה לריב מבחינה כלכלית. לא היו תמלוגים. לא היה מס חברות. לא היה תזרים מזומנים. לא היה נכס מפיק ששוויו ניתן לכימות. עכשיו יש.
כשמתחילים לדבר על מיליארדים, הסכסוך מקבל משמעות אחרת. המשטר הפיסקלי של פוקלנד פשוט יחסית - בעל הרישיון משלם לממשלת האיים תמלוגים בשיעור 9% משווי הנפט המופק, ובנוסף חל מס חברות של 26% על הרווחים החייבים במס מפעילות החיפוש וההפקה. עבור אוכלוסייה קטנה מאוד מדובר בפוטנציאל לשינוי כלכלי אדיר.
ומבחינת ארגנטינה, בדיוק כאן הבעיה - אם לשיטתה המשאבים שייכים לה, הרי שעכשיו, לראשונה, מתקרב הרגע שבו המשאב הזה יהפוך לכסף אמיתי.
ולכן, מבחינת ארגנטינה הרשמית, זהו סכסוך ריבונות ולא משא ומתן על תמלוגים ואחוזים, כי אין כיום מנגנון שבו ארגנטינה זכאית לחלק מתמלוגי סי ליון.
אבל מבחינה כלכלית יש אמת בסיסית שקשה להתעלם ממנה - אם אי פעם יימצא הסדר מדיני, בין אם בעוד חמש שנים, עשרים שנה או חמישים שנה, אפשר יהיה להתווכח על חלוקת ערך שקיים. במילים אחרות, אפשר לריב על מי צריך לקבל את הכסף. קודם צריך שיהיה כסף.
לא לשפוך את התינוק עם המים, או במקרה שלנו את הנפט עם מי הים
האם באמת יש לארגנטינה אינטרס כלכלי למנוע את פיתוח סי ליון? בטווח הקצר התשובה הפוליטית יכולה בהחלט להיות כן, כי מבחינתה כל חבית שמופקת תחת רישיון של ממשלת פוקלנד מחזקת מצב שהיא רואה כבלתי חוקי. אבל בטווח הארוך התמונה מורכבת הרבה יותר.
מנקודת מבט כלכלית טהורה נוצר כאן פרדוקס - אם בעתיד הרחוק יושג הסדר כלשהו בין הצדדים, יהיה קל יותר לדון בחלוקת ערך של נכס מפיק ומפותח מאשר במשאב שנותר בקרקע. אין פירוש הדבר שלארגנטינה יש כיום אינטרס פוליטי לאפשר את הפיתוח, אבל בטווח הארוך יצירת נכס כלכלי ממשי עשויה דווקא להגדיל את האפשרויות להסדר עתידי.
אפשר לדמיין בעתיד הסדרים שונים לחלוטין, כגון שיתוף פעולה אזורי, חלוקת הכנסות, הסדר לגבי משאבים ימיים או פתרון שאיש מהצדדים אינו מוכן אפילו לשקול כיום. אי אפשר לדעת אם אחד מהם יקרה. אבל דבר אחד ברור - חבית נפט שניתן להפיק ולמכור יוצרת ערך שאפשר להתווכח עליו. חבית שנשארת לנצח בקרקע אינה משלמת תמלוגים לאיש.
לכן, במבט כלכלי ולא לאומי, יש לכל הצדדים אינטרס שלא להפוך את המחלוקת למהלך שפוגע בסי ליון עצמו. מיליי עצמו, בריאיון לאקונומיסט שניתן לאחר הנאום הלוחמני שלו בסוף השבוע, הבהיר שהוא שואף לפתרון דיפלומטי ארוך טווח בסגנון הונג קונג, והבהיר שהוא אינו מכוון למבצע צבאי בשום צורה.
ונאוויטס? היא אינה צד בסכסוך הזה. זו אולי הנקודה החשובה ביותר למשקיע הישראלי. נאוויטס אינה יכולה לפתור את שאלת הריבונות בפוקלנד. היא לא קבעה את הגבולות. היא לא השתתפה במלחמת 1982. היא אינה מנהלת את יחסי החוץ של האיים ואינה יכולה לקבוע אם בעתיד יהיה הסדר בין בריטניה לארגנטינה. מבחינתה מדובר בהחלטת השקעה בלבד.
השאלות הרלוונטיות הן האם יש לה רישיון תקף במערכת המשפטית שבה היא פועלת, האם הגוף שהעניק את הרישיון ממשיך לעמוד מאחוריו, והאם היא מסוגלת לבצע את הפרויקט. נכון להיום, כל התשובות חיוביות.
נאוויטס ורוקהופר אמרו בעקבות ההסלמה כי הן פועלות מכוח רישיונות תקפים של ממשלת פוקלנד, וכי אינן מעריכות שההתפתחויות ישפיעו מהותית על פעילות הפיתוח או על לוחות הזמנים. בריטניה מצידה חזרה על תמיכתה בזכות תושבי האיים לפתח את משאביהם.
מה ארגנטינה יכולה לעשות?
כאן חשוב לא ללכת לקיצוניות השנייה. העובדה שארגנטינה אינה יכולה לבטל את הרישיון אינה אומרת שאין לה כלים להפריע לפרויקט.
היא יכולה לפתוח הליכים משפטיים ופליליים בתחומה. היא כבר פסלה את נאוויטס ורוקהופר מפעילות בארגנטינה למשך 20 שנה. היא יכולה להחריף את הסנקציות, ובחקיקה שמקדם מיליי אף להרחיב אותן לספקים, לדירקטורים ולבעלי מניות. אבל כל עוד הסנקציות והאישומים מוגבלים לתחומי ארגנטינה, ההשפעה על נאוויטס ועל סי ליון תהיה מוגבלת מאוד, אם בכלל.
למיטב ידיעתי, כל הקבלנים וספקי המשנה בפרויקט נמצאים מחוץ לארגנטינה, ונכון להיום אין אינדיקציה לכך שקבלן כלשהו שכבר התקשר עם סי ליון ביטל את החוזה או פרש מהפרויקט בעקבות הלחץ הארגנטינאי. כל הספקים והקבלנים חתומים על "סעיפי ארגנטינה" שעוסקים בדיוק בסוגיות האלה. אלה אינם סעיפים שהוכנסו להסכמים במחטף, אלא סעיפים שנדונו מראש ובכובד ראש. קרוב לוודאי שגם בהסכמי המימון עם הבנקים למימון הפרויקט יש סעיפים לנושא, כולל ביטוח למקרה הצורך. לאור כל זאת, נכון להיום מדובר בסיכון פוטנציאלי בסבירות נמוכה לשרשרת האספקה, ולא בסיכון מהותי או בנזק שכבר התממש.
המבחן עבור משקיעי נאוויטס צריך להיות פשוט - לא כמה חריפה ההצהרה הבאה מבואנוס איירס, אלא האם קבלן שכבר חתום על הפרויקט נסוג, האם ציוד אינו מגיע, האם עלויות הפיתוח עולות מהותית, האם המימון נפגע, או האם לוחות הזמנים נדחים. כל עוד הדברים האלה אינם מתרחשים, מדובר בעיקר בעלייה ברעש הגיאופוליטי ובפרמיית הסיכון, ולא בשינוי בתוכנית הפיתוח.
ומה לגבי התלונה הפלילית נגד מנהלי נאוויטס? גם כאן הכותרת דרמטית יותר מהמשמעות המיידית. ממשלת ארגנטינה הודיעה כי התלונה תופנה נגד חברות הקשורות לפעילות וגם נגד נושאי המשרה שלהן. אבל הליך פלילי ארגנטינאי אינו צו מעצר בינלאומי. אם בעתיד יוציא בית משפט בארגנטינה צו נגד מנהל מסוים, ארגנטינה תוכל לנסות לקבל שיתוף פעולה ממדינות אחרות. אבל כל מדינה פועלת בהתאם לדין שלה, ואין לבית משפט בבואנוס איירס סמכות ישירה להורות למשטרת ישראל או בריטניה לבצע מעצר.
ואם ארגנטינה יכולה ללחוץ, גם לבריטניה יש כלים. הדיון עד כה מתנהל כאילו ארגנטינה מפעילה לחץ על חברות פרטיות שנמצאות לבדן במערכה, אך המשוואה אינה חד-צדדית. בריטניה הודיעה בשבוע האחרון שעמדתה הבלתי מתפשרת ביחס לאיים היא כי זכותם של תושבי פוקלנד להגדרה עצמית היא מבחינתה העיקרון המרכזי. לונדון גם אמרה במפורש שהיא תומכת בזכות תושבי האיים לפתח את משאבי הטבע שלהם לטובתם הכלכלית.
אם ארגנטינה תרחיב את המאבק מחברות הנפט עצמן לבנקים, למבטחים, לספקים ולמנהלים בינלאומיים, היא עלולה בהדרגה להפוך סכסוך מול נאוויטס ורוקהופר לסכסוך ישיר יותר עם בריטניה. ולבריטניה יש מגוון כלים לא-צבאיים - לחץ דיפלומטי, תמיכה משפטית, כלים פיננסיים, ובתרחיש חריף בהרבה גם אפשרות להטלת סנקציות ממוקדות. אין כיום אינדיקציה שלונדון מתכוונת להגיע לשם, וגם אין סיבה להניח שהקפאת נכסים ארגנטינאיים או צעדים פיננסיים קיצוניים נמצאים מעבר לפינה. להפך, בריטניה ממשיכה להצהיר שהיא מעוניינת ביחסים קונסטרוקטיביים עם ארגנטינה, אבל הידיעה שגם לצד השני יש יכולת להסלים היא כשלעצמה גורם מרסן.
להערכתי, ההסתברות להסלמה לעימות צבאי שואפת לאפס, ולשני הצדדים יש הרבה יותר מה להפסיד מעימות בלתי נשלט מאשר מהמשך הוויכוח הדיפלומטי.
מה מניע את חאבייר מיליי
אי אפשר להבין את ההסלמה הנוכחית בלי להבין את הפוליטיקה הארגנטינאית. מיליי צפוי להתמודד על כהונה נוספת ב-2027. הוא מנהל מהפכה כלכלית עמוקה ושנויה במחלוקת. כמעט כל סוגיה כלכלית משמעותית בארגנטינה, כגון קיצוצים בתקציב, רפורמות, רווחה, שכר, אינפלציה, מטבע ומקומה של המדינה במשק, מחלקת את הציבור.
מלווינס הוא אחד הנושאים הבודדים שכמעט אינם מחלקים אותו. תביעת הריבונות על האיים עמוקה הרבה יותר ממיליי. היא חוצה ימין ושמאל, ממשלות ומפלגות. וזה בדיוק מה שהופך אותה לנכס פוליטי יוצא דופן.
רויטרס דיווחה בסוף השבוע שהקו התקיף של מיליי זוכה לתמיכה רחבה בארגנטינה, לרבות מצד יריבים פוליטיים. באותו דיווח צוין סקר מאוגוסט שבו התמיכה בו עמדה על 36.8%, לעומת ינואר, שבו שיעור התמיכה בו עמד על 52%, והעיתוי של המעבר לקו תקיף יותר נקשר גם למציאות הפוליטית לקראת בחירות 2027.
מיליי נמצא כאן בעמדה כמעט אידיאלית. בנושאים הכלכליים הוא צריך לשכנע. במלווינס הוא יכול להוביל נושא שעל עצם חשיבותו חלק גדול מאוד מהציבור כבר מסכים. בתקשורת הארגנטינאית אפשר לראות גם ביקורת על מיליי מכמה כיוונים. כיוון אחד - שהוא "קפץ" על נושא פוקלנד כדי להקדים את יריבו מהאופוזיציה, דווקא משום שמדובר בנושא שנמצא בקונצנזוס. כיוון שני - שהוא עושה זאת באיחור רב ונזכר בכך רק עכשיו מטעמים פוליטיים.
לכך נוסף אלמנט אישי מעניין. מיליי עורר בעבר ביקורת בארגנטינה בשל הערכתו למרגרט תאצ'ר ובשל גישה פייסנית יחסית לסוגיית האיים. כעת הוא יכול להציג את עצמו כמי שאינו מוותר על התביעה הלאומית ואף מחמיר את הכלים נגדה.
אין בכך לומר שהמהלך כולו "תרגיל בחירות". האמונה הארגנטינאית בזכותה למלווינס אמיתית ועמוקה. אבל דווקא משום שהיא אמיתית וחוצת מחנות, היא גם נושא פוליטי שקל מאוד לגייס סביבו תמיכה.
הצד הישראלי
יש כאן גם אירוניה שקשה לפספס. מיליי הוא אחד המנהיגים הידידותיים ביותר לישראל בעולם כיום. ובכל זאת, במרכז המהלך החדש שלו עומדת חברה ישראלית. נאוויטס נסחרת בתל אביב, יו"ר החברה גדעון תדמור הוא אחד מאנשי האנרגיה המוכרים בישראל, וגם בין בעלי המניות הגדולים של נאוויטס ורוקהופר נמצאים רוב גופי ההשקעה המוסדיים בישראל, כך שבעל המניות הגדול בנאוויטס הוא בפועל הציבור הישראלי, באמצעות אפיקי החיסכון השונים.
אבל ממשלת ארגנטינה מקפידה להפריד בין המאבק בנאוויטס לבין יחסיה עם ישראל. שר החוץ הארגנטינאי אמר במפורש שהמהלך אינו פוגע ביחסי ארגנטינה-ישראל, ושתי המדינות ממשיכות להיות בקשר שוטף.
גם זה רמז לכך שנאוויטס אינה המטרה האסטרטגית. היא פשוט החברה שנמצאת מעל הנפט שעליו מתנהל הוויכוח. אולי הדרך הטובה ביותר להוריד את הלהבות היא דווקא להמשיך לבנות ולקדם את הפרויקט.
סיכום
יש בפרויקט סי ליון דינמיקה כלכלית שראוי לשים לב אליה - ככל שהפרויקט מתקדם, עלות העצירה שלו עולה. לפני ה-FID אפשר היה לדחות אותו כמעט ללא הגבלה. לאחר FID של 2.2 מיליארד דולר, חתימת חוזים, עבודות על אסדת הקידוח, הזמנת ציוד והכנות לקידוחים, כבר מדובר בפרויקט ממשי.
וכאשר תתחיל הפקה מסחרית, יהיה קשה עוד יותר להתייחס אליו כאל רעיון שניתן פשוט למחוק. זה לא יפתור את שאלת הריבונות, אבל בהחלט ישנה את הכלכלה. ברגע שסי ליון יפיק 55 (ובהמשך 180) אלף חביות ביום, יהיו עובדים, ספקים, תשתיות, הכנסות, מסים ותמלוגים. מדובר בחברות בינלאומיות ממגוון מדינות, כולל ארה"ב, שאין סיבה שייפגעו בשל המחלוקת בין ארגנטינה לבריטניה.
ואז השאלה הכלכלית משתנה מ"האם יהיה כאן פרויקט?" ל"מי ייהנה מהערך שהפרויקט מייצר?"
ייתכן שהצדדים לעולם לא יגיעו להסכמה. אבל אם יש סיכוי שיום אחד כן יגיעו להסדר, הרי שיהיה להם הרבה יותר קל לנהל משא ומתן על נכס ששווה מיליארדים ומייצר מזומנים מאשר על נפט תיאורטי שנמצא מתחת לקרקע.
אז מה באמת צריך להדאיג את משקיעי נאוויטס? לא כל כותרת מבואנוס איירס צריכה לקבל אותו משקל. יש הבדל גדול בין הצהרה של מיליי, חוק ארגנטינאי חדש או תלונה פלילית נגד מנהלים, לבין אירוע שמשנה בפועל את כלכלת סי ליון. יש ארבע נורות אזהרה פוטנציאליות שצריך לשים לב אליהן בהמשך, אם יקרו - עזיבה של קבלן שכבר חתום על הסכם, פגיעה במימון הפרויקט, עלייה מהותית בתקציב, ו/או דחייה משמעותית בלוחות הזמנים.
נכון להיום, אין שום מידע שמראה שאחד מארבעת הדברים האלה התרחש כתוצאה מההסלמה האחרונה. להפך, נאוויטס ורוקהופר ממשיכות לומר באופן ברור שההתפתחויות אינן צפויות להשפיע באופן מהותי על פיתוח סי ליון ו/או על לוח הזמנים שלו.
אין צורך לבחור צד בסכסוך הגיאופוליטי כדי לנתח את הסיכון לנאוויטס. אפשר אף לקבל את העובדה שארגנטינה מחזיקה בתביעת ריבונות היסטורית עמוקה ושלא ברור מי צודק, אך באותה נשימה להכיר בארבע עובדות חשובות:
- תושבי פוקלנד הביעו בצורה כמעט מוחלטת את רצונם להישאר במעמדם הנוכחי - 99.8% במשאל העם של 2013.
- פוקלנד היא טריטוריה דמוקרטית בעלת ממשל עצמי שמנהלת את ענייניה הכלכליים, והיא בלבד, לא לונדון, מנהלת את משטר רישיונות הנפט והעניקה את הזכויות לנאוויטס ולרוקהופר.
- סי ליון כבר אינו תגלית שמחכה להחלטה. תוכנית הפיתוח אושרה, והושקעו ומושקעים סכומים משמעותיים בדרך להפקה המתוכננת בתחילת שנת 2028.
- ההסלמה מתרחשת ערב שנת בחירות בארגנטינה, כאשר מלווינס הוא אחד הנושאים הנדירים המסוגלים לאחד חלקים גדולים מהציבור סביב נשיא שנוי במחלוקת כמעט בכל נושא כלכלי אחר.
במובן מסוים, עצם ההסלמה היא גם עדות לכך שאחרי שנים שבהן הצדדים התווכחו על נפט תיאורטי, כולם מתחילים להתייחס אליו כאל נפט שבאמת עומד להיות מופק. עבור משקיעי נאוויטס, זו אינדיקציה חיובית חשובה שלא כדאי לאבד בתוך הרעש הפוליטי.
והכי חשוב לזכור שבמקביל לכל הדיבורים והאיומים ברקע, נאוויטס ממשיכה לקדם את פרויקט סי ליון בקצב מלא, לקראת תחילת הפקה במרץ 2028, כמתוכנן.
לסיום, אציין כי מאז שנאוויטס פרסמה את דוחות הרבעון השני לפני פחות משבועיים, המניה ירדה ביותר מ-10%, מה שהופך אותה לאטרקטיבית עוד יותר בעיניי, לפי הניתוח המפורט שכתבתי במאמר הקודם.
הכותב, בן ויינברגר, הוא יזם ומשקיע פרטי, לשעבר בכיר בתחום ההייטק ומנכ"ל של מספר חברות, כולל חברה ציבורית. האמור במאמר משקף דעה אישית בלבד, אין אחריות לנתונים המוצגים, והמאמר אינו מהווה ייעוץ השקעות ו/או המלצה לפעולה כלשהי.
גילוי נאות - הכותב מחזיק במניות נאוויטס ורוקהופר.
