הזמן הפסיק לעבוד לטובת איראן - ומי שצריך להקשיב לשעון הזה זו ישראל

יש מספר אחד שמסביר את המצב במפרץ הפרסי טוב יותר מכל הצהרה: אפס. מאז יולי לא יצאה מהמפרץ חבית נפט איראנית אחת. במקביל, לפי הערכות של חברת המודיעין הימי TankerTrackers.com, בארבעת השבועות האחרונים יצאו דרך מיצרי הורמוז כחמישה מיליון חביות ביום - כמעט שום דבר מהן איראני - ועוד כ-2.5 מיליון חביות דרך נמלי מפרץ עומאן כמו פוג'יירה שבאיחוד האמירויות. יחד זה יותר מ-40% מהזרימה שהייתה באזור לפני המלחמה.

לפני חצי שנה, כשטהראן סגרה את המיצרים ולכדה בתוכם חמישית מאספקת הנפט הגולמי בעולם, ההנחה שלה הייתה שהעולם לא יעמוד בזה. שהמחירים יתפוצצו, שהכלכלה העולמית תיכנס למשבר, ושדונלד טראמפ ייאלץ לסיים את המלחמה בתנאים איראניים. זה לא קרה. הנפט נשאר מתחת ל-100 דולר לחבית - גבוה, אבל רחוק מהרף שמפיל כלכלות - גם משום שסין משכה ממאגרים מקומיים והקטינה יבוא.

סמיר מדאני, ממייסדי TankerTrackers, מנסח את זה בחדות: "המצור האיראני דולף יותר מהמצור האמריקאי. האיראנים פשוט לא מסוגלים לסגור את הכול".

שתי הנחות שהתבדו

אבל צריך לומר את זה גם בכיוון השני. המצור שטראמפ הטיל על נמלי איראן באפריל, והחזיר ביולי אחרי שמזכר קצר-ימים על פתיחת המיצרים התמוטט, גם הוא לא עשה את מה שהובטח. הוא לא שינה את התנהגות המשטר, הוא לא הוליד התקוממות עממית, והוא לא שכנע את טהראן לפתוח את המיצרים לשיט חופשי.

ואלי נאסר, פרופסור ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ג'ונס הופקינס ולשעבר איש מחלקת המדינה, מסכם את זה במשפט אחד: "ההנחות של שני הצדדים לא התממשו, ולשניהם גם אין יציאה".

זה המקום שבו הדיון בדרך כלל נעצר, ולדעתי זו טעות. כי גם כששני הצדדים תקועים, הם לא תקועים באותה מידה. בכיר ערבי במפרץ ניסח את זה למי שדיווח מדובאי בצורה מדויקת: הזמן לא עובד לטובת אף אחד, אבל השעון מתקתק מהר יותר לאיראנים, כי הם תחת לחץ כלכלי אדיר. השעון האמריקאי הוא שעון של פוליטיקה ודעת קהל, לא של כאב כלכלי.

הכלכלה האיראנית כבר לא מסתירה

הנתונים מטהראן מדברים בעד עצמם. הריאל מאבד ערך במהירות, האינפלציה עולה ומחסור בדלק הפך לשגרה. הנשיא מסעוד פזשכיאן אמר בריאיון טלוויזיוני שהסחר של איראן ירד בין 25% ל-35%, והוסיף משפט שקשה להתעלם ממנו: "יש שאומרים שלסנקציות אין שום השפעה. לאנשים האלה אני באמת לא יודע מה לומר".

כשהמצור האמריקאי הוטל לראשונה, גורמים איראנים העריכו שהם יכולים להחזיק מעמד כחמישה חודשים בלי נזק קטסטרופלי. הנקודה הזאת מגיעה עכשיו, וזה מה שהופך את השבועות הקרובים למכריעים.

מי באמת מחליט בטהראן

וכאן צריך לדייק, כי בישראל נוטים לקרוא את איראן דרך ההצהרות של הדרג האזרחי. פזשכיאן ויושב ראש הפרלמנט מוחמד באקר קליבאף, שהוביל את המשא ומתן ביוני, אכן קוראים לחזור לשולחן. אבל הכוח האמיתי נמצא אצל מפקדי משמרות המהפכה, במיוחד כשהמנהיג העליון החדש, מוג'תבא ח'מנאי, עדיין מסתתר אחרי שנפצע בתקיפה האמריקאית שהרגה בפברואר את אביו עלי ח'מנאי.

• העסקה עם גוגל שמקפיצה את Eos ב-20%
• מניית Fervo מזנקת 30%: הסכם שיא של 396 מגה-וואט עם גוגל

האנשים שמחזיקים בהחלטה - מוחסן רזאאי, ראש המועצה העליונה לביטחון לאומי, ואחמד והידי, מפקד משמרות המהפכה - מנהלים מבחינתם מלחמת הישרדות. הידרדרות ברמת החיים של האזרח האיראני היא לא שיקול שמזיז אותם, ואולי גם לא באג במערכת אלא פיצ'ר.

אספנדיאר בתמנגליג', מנכ"ל מכון המחקר Bourse & Bazaar מלונדון, אומר את זה במפורש: "הכלכלה האיראנית נחלשת. אבל כלכלה נחלשת יכולה עדיין להיות חלק מאסטרטגיה מכוונת של חלק מהדמויות בהנהגה האיראנית כדי לשמור על כוח עמידה בסכסוך הזה. יש להם יכולת דיכוי מדהימה, והם מבינים שככל שהמצב הכלכלי מחמיר, אנשים רגילים מאבדים את היכולת להתארגן בקנה מידה גדול".

מי שזוכר את גל המחאה שהביא את איראן לסף מהפכה בינואר מבין למה זה לא ניסוח תיאורטי. העוני הוא כלי.

למה טהראן לא תקפל לפני נובמבר

נאסר מציב שתי אפשרויות: "אחת היא להיכנע. השנייה היא להסלים בצורה הרבה יותר גדולה, כדי לנסות להיחלץ מהפינה בכוח". להערכתו האפשרות השנייה סבירה יותר, וההיגיון פשוט: "החישוב שלהם הוא שגם אם יצטרכו לחזור לשולחן המשא ומתן וגם אם יצטרכו לוותר, הוויתורים יהיו קטנים יותר אם יפעילו קודם יותר לחץ צבאי".

לזה מתווסף לוח השנה הפוליטי האמריקאי, וכאן ההיסטוריה רלוונטית מאוד. אחד הרגעים המכוננים של הרפובליקה האסלאמית היה ההחלטה להשפיע על הבחירות בארצות הברית ב-1980, ולעכב את שחרור בני הערובה האמריקאים עד אחרי שרונלד רייגן ניצח את ג'ימי קרטר. אחר כך ממשל רייגן סיפק לאיראן נשק בחשאי. הלקח נלמד היטב בטהראן.

• בואו נדע מה אנחנו שומעים ועל מה אנחנו מדברים
• ראלי הקריפטו מתחמם: 10 נכסים בעמדת זינוק

אלי ג'ראנמאיה, מומחית לאיראן במועצה האירופית ליחסי חוץ, מתרגמת את זה להווה: "ככל שהשעון מתחיל לתקתק, נקודת המבט בטהראן היא: למה בעולם שנקל את הלחץ מטראמפ כדי שיעשה ויתורים? בואו נגרום לו להרגיש כאב בקלפי".

המלחמה לא פופולרית בארצות הברית, בין השאר בגלל מחירי הדלק בתחנות. איראן לא מתכוונת להעניק לטראמפ - שהורה בפברואר על חיסול חלק גדול מההנהגה המדינית והצבאית שלה - פשרה על הורמוז שתוריד את מחיר הבנזין בדיוק לפני בחירות האמצע בנובמבר.

ומה כל זה אומר לישראל

כאן אני רוצה לומר משהו שנשמע לא אינטואיטיבי: הנפט הוא לא הסיפור הישראלי. רוב הנפט הגולמי שמזוקק בבתי הזיקוק בחיפה ובאשדוד לא עובר בהורמוז - הוא מגיע בעיקר מאזרבייג'ן ומקזחסטן דרך הים התיכון. גם משק הגז שלנו מקומי. במונחי אספקה פיזית, ישראל היא אחת המדינות הפחות חשופות במרחב הזה לסגירת המיצרים.

מה שכן עובר אלינו הוא המחיר העולמי, וכאן הרגישות אמיתית אבל מדודה: מחירי הדלק בישראל נגזרים מהמחיר הבינלאומי ומתעדכנים בכל חודש, כך שכל הסלמה מחלחלת לתחנה בתוך שבועות ספורים. נפט מתחת ל-100 דולר הוא נסבל. קפיצה מעליו כבר תיראה בתלוש ההוצאות של כל משק בית.

אבל הסיכון הישראלי המרכזי הוא אחר לגמרי, והוא נמצא דווקא בשקט היחסי. ארצות הברית נמנעה מהפצצת ערים גדולות באיראן ומפגיעה בהנהגה, ואיראן נמנעה מתקיפות רחבות על ישראל ועל שתי הכלכלות הגדולות במפרץ - סעודיה ואיחוד האמירויות. היא כן תקפה מכליות בים ובסיסים אמריקאים בבחריין, בכווית ובירדן. ההימנעות ההדדית הזאת נראית כמו ריסון, ובמובן מסוים היא כזאת.

אלא שהיא גם מאפשרת לאיראן לעשות בדיוק את מה שהיא צריכה: לשקם את התעשיות הצבאיות שנפגעו ב-40 ימי הלחימה המלאה בין פברואר לאפריל, ובראשן ייצור הטילים. כל חודש של קיפאון מחושב הוא חודש שבו המלאי שמכוון לכיוון הזה נבנה מחדש. מבחינה ישראלית, זו העלות האמיתית של הסטטוס קוו, והיא לא מופיעה בשום גרף של מחירי נפט.

ולכן, אם ההערכה של נאסר ושל ג'ראנמאיה נכונה ואיראן תבחר להסלים לקראת נובמבר, השאלה המעשית היא איפה. תקיפה ישירה על סעודיה או על האמירויות מסכנת את מה שנשאר מהיחסים עם המפרץ. תקיפה רחבה על ישראל מכניסה למשוואה שחקן שאיראן הקפידה עד כה להשאיר בצד. הזירות שנשארות הן הימיות, האמריקאיות, והשלוחות. שלושתן נוגעות בנו בעקיפין, ואחת מהן עלולה להפוך לישירה מהר מאוד.

מה מבקשות מדינות המפרץ

שכנותיה של איראן משלמות מחיר כבד ושקט. מטענים של גז טבעי נוזלי, דשנים וסחורות אחרות תקועים במפרץ וחונקים את קטאר, כווית, עיראק ובחריין - מדינות שאין להן מוצא ימי חלופי. העמדה שלהן מנוסחת היטב בדברי אותו בכיר: "מבחינתנו כאן באזור, אנחנו אמנם מעדיפים קיפאון על פני מלחמה, אבל מעדיפים הפסקת אש קבועה על פני קיפאון".

ומילת אזהרה אחרונה

נורמן רול, שהיה בין 2008 ל-2017 האיש הבכיר בקהילת המודיעין האמריקאית בנושא איראן, אמר את הדבר הנכון ביותר בכל הכתבה: "מי שמאמין שהמשטר חזק מדי, מושרש מדי בחברה האיראנית או מוגן מדי על ידי מנגנוני ביטחון פנים כדי ליפול, כדאי שייזכר שאמירות דומות נאמרו פעם על מובארק, על בן עלי, על צ'אושסקו ואפילו על ברית המועצות". והוא הוסיף שכל מי שטוען שהוא יודע בוודאות אם ומתי המשטר ייפול, כדאי שיוכיח קודם את כישוריו כנביא ויספק את מספרי הלוטו של השבוע הבא.

זו עצה טובה גם למי שקורא את המפה מכאן. מה שאנחנו כן יודעים הוא שהמאזן זז, שהוא זז לרעת טהראן, ושמשטר שמרגיש נדחק לפינה לא נוטה היסטורית להתקפל בשקט. את זה כדאי לתמחר עכשיו, ולא בנובמבר.