הרגלי הכסף מתגבשים עד גיל 7: המדריך להורים, גיל אחרי גיל

ילד בן ארבע שרואה אתכם מעבירים כרטיס בקופה לומד שהאוכל מגיע מהכרטיס. הוא לא ראה אתכם עובדים, לא ראה משכורת נכנסת לחשבון, וראה רק את הרגע שבו חתיכת פלסטיק פותרת הכל. החינוך הפיננסי בבית קורה בעיקר ככה, בלי שהחלטתם עליו, והוא מקדים בשנים את השיחה המסודרת שתכננתם לעשות מתישהו.

היכולות שקובעות איך מבוגר מתנהל עם כסף, ובראשן שליטה עצמית, דחיית סיפוקים ותכנון קדימה, מתגבשות אצל רוב הילדים עד סביבות גיל שבע. הן נבנות מחיקוי ומהתנסות יומיומית ולא מהסברים, ולכן ילד שראה הורה מתלבט מול מדף ומוותר על מוצר קיבל שיעור ארוך יותר מכל הרצאה על חיסכון.

מערכת החינוך מגיעה מאוחר

בשנת הלימודים הנוכחית נכנס חינוך פיננסי כמקצוע חובה לכיתות ט', שעה שבועית, ובשנה הבאה הוא יתרחב גם לכיתות י'. התוכנית עוסקת בבניית תקציב אישי ומשפחתי, בזכויות צרכנים והגנה מפני הונאות, בחוקי העסקת נוער ובקריאת תלוש שכר. זה שינוי גדול, והוא מגיע בגיל 14, שבע שנים אחרי שהחלק שקשה לשנות כבר התקבע. עד אז הבית הוא בית הספר היחיד שיש.

מה לומר בכל גיל

ההתפתחות הכלכלית של ילדים מתחלקת לשלושה שלבים, ולכל אחד מהם מתאים סוג אחר של הוראה. בגילי 3 עד 5 נבנים התפקודים הניהוליים: היכולת לחכות, לזכור כלל ולהתאפק. בגילי 6 עד 12 נבנים ההרגלים והנורמות, כלומר מה נחשב בבית שלכם סביר להוציא עליו כסף ומה לא, והם נקלטים כמעט כולם מהתבוננות בכם ובחברים. מגיל 13 ואילך אפשר ללמד ידע ומנגנונים ולצפות שהם ייקלטו: ריבית, מס, אשראי, השקעה.

המשמעות המעשית פשוטה. בגיל ארבע אין טעם להסביר ריבית, ויש טעם עצום לתת לילד למסור שטר בקופה ולקבל עודף. בגיל שמונה מה שקובע הוא מה שהילד רואה אתכם עושים ביום שני בערב, לא מה שאמרתם לו ביום שישי. בגיל 15 אפשר סוף סוף לפתוח מספרים אמיתיים ולהסביר איך הם עובדים.

דמי כיס: הסכום חשוב פחות מהכללים

סדרי הגודל המקובלים בישראל נעים בין 10 ל-15 שקל בשבוע בגילי 6-7, בין 15 ל-30 שקל בשבוע בגילי 8-9, בין 80 ל-150 שקל בחודש בגילי 10-12, ובין 100 ל-250 שקל בחודש בגילי 13-15. אלה טווחים ולא מחירון, והם משתנים מאוד לפי מספר הילדים בבית ולפי מה שהילד אמור לממן מהכסף הזה בעצמו.

שלושה דברים משפיעים על התוצאה יותר מהסכום. הראשון הוא תדירות קבועה: עד גיל 11 בערך שבוע הוא יחידת הזמן שילד מסוגל לתפוס, ואחריו אפשר לעבור לחודש כתרגול לניהול תקציב ארוך. השני הוא הגדרה ברורה של מה הכסף מכסה. השלישי הוא שהתשלום מגיע תמיד, גם בשבוע שבו החדר לא סודר, כי דמי כיס הם אימון בניהול כסף ולא פרס על התנהגות.

ההרחבה ההדרגתית של התחום שהכסף מכסה היא עיקר האימון. בגיל שמונה מדובר בחטיף ומדבקות. בגיל 12 אפשר להוסיף מתנות ימי הולדת לחברים, ואז הילד מגלה לבד שמתנה של 50 שקל לכל אחד מארבעה חברים בחודש אחד מחסלת את התקציב. בגיל 16 אפשר להעביר אליו סעיף אמיתי כמו בגדים או בילויים, עם סכום חודשי שמכסה אותו, ולתת לו לנהל אותו לבד גם כשהוא טועה.

המעבר מהמזומן לכרטיס מגיע בדרך כלל כשהילד מתחיל לקנות גם באינטרנט. כרטיס נטען בניהול ההורה זמין בחלק מהבנקים כבר מגיל 8, ואילו כרטיס דביט על שם הילד עצמו נפתח בדרך כלל מגיל 14, עם הבדל משמעותי באחריות המשפטית ובעמלות. שווה לזכור שמזומן ביד נגמר באופן שרואים אותו נגמר, וכרטיס לא, ולכן כדאי להשאיר חלק מדמי הכיס במזומן עוד שנה או שנתיים אחרי המעבר.

• גיל 30-45: תקציב משפחתי, קרן חירום והביטוחים שמשלמים עליהם פעמיים
• הדירה הראשונה בגיל 30: כמה הון עצמי צריך ומתי עדיף לשכור

שקיפות מול הגנה: כמה לספר על הכסף של הבית

הורים נוטים לאחד משני קצוות. בקצה אחד סודיות מלאה, שבה הילד לא יודע כמה עולה משהו ולמה מסרבים לו, ולומד שכסף הוא נושא אסור. בקצה השני שיתוף מלא, שבו ילד בן תשע יודע כמה חסר בחשבון החודש ומתחיל לוותר על חוגים כדי לעזור.

הגבול המעשי: שתפו במבנה, לא בדאגה. אפשר להראות לילד בן 10 חשבון חשמל ולהסביר איך הוא מחושב, ואין טעם לשתף אותו בשאלה אם יהיה מספיק לשלם אותו. אפשר לומר שהמשפחה חוסכת לרכב ולכן מוותרים החודש על מסעדות, ואין טעם לפרט חובות או ויכוחים בין ההורים. הכלל הפשוט הוא לשתף במידע שהילד יכול לעשות איתו משהו, ולא במידע שרק יגרום לו לדאוג בלי יכולת להשפיע.

לגבי המשכורת: עד גיל 12 סדר גודל מספיק לחלוטין, למשל "אנחנו מרוויחים בערך פי עשרה ממה שעולה הסופר בשבוע". מגיל 15 אפשר לדבר במספרים אמיתיים, כולל ההפרש בין ברוטו לנטו ולאן הולך ההפרש הזה, כי הנער ממילא עומד לפגוש תלוש ראשון משלו ועדיף שיפגוש אותו אחרי שראה תלוש בבית.

הטעויות שחוזרות כמעט בכל בית

• קנס מדמי הכיס. לקחת כסף בגלל התנהגות הופך אימון בניהול כסף לכלי ענישה, ומלמד שהכנסה תלויה במצב הרוח של מישהו אחר.
• מקדמה על השבוע הבא. ילד שמקבל מראש מתאמן על חיים באוברדראפט מגיל שבע, ובשבוע הבא הוא יהיה בדיוק באותו מצב רק בלי המשחק שקנה.
• הצלה מכל טעות. ילד שגמר את הכסף ביום ראשון וקיבל תוספת ביום שני לא למד כלום. טעות של 10 שקל בגיל שמונה זולה בהרבה מאותה טעות בגיל 25.
• "אין לנו כסף". המשפט מלמד שכסף הוא גורל חיצוני. "בחרנו להוציא את זה על משהו אחר" מלמד שיש כאן החלטה, וזה בדיוק הרעיון.
• תשלום על ציונים. ההישג הופך לעסקה, והמוטיבציה הפנימית נעלמת ברגע שמפסיקים לשלם.
• לחסוך לילד ולא לספר לו. ילד שמגלה בגיל 18 שיש לו 40 אלף שקל בלי שהיה שותף לדרך לא למד מזה דבר. שתפו אותו בסכום ובמסלול משנה שהוא מבין מספרים.
• לדבר על כסף רק בתוך סירוב. אם כל אזכור של כסף בבית מגיע בתוך "לא", הילד לומד שהנושא הוא מקור לריב.

כללי בית: מה לעשות החודש

1. כתבו הסכם דמי כיס בן חמש שורות ותלו אותו על המקרר: כמה, באיזה יום, מה הכסף מכסה, מה ההורים ממשיכים לממן, ומתי מתעדכן הסכום. הסכם כתוב חוסך את הוויכוח השבועי.
2. בדקו באיזה מסלול מנוהל החיסכון לכל ילד של הילדים שלכם. יותר ממיליון ילדים בישראל חוסכים במסלול ברירת מחדל שההורים מעולם לא בחרו, וההפרש בין המסלולים מצטבר לעשרות אלפי שקלים עד גיל 18.
3. קבעו שיחה קצרה פעם בחודש, עשר דקות, שבה כל ילד מספר על מה הלך הכסף שלו. בלי ביקורת ובלי שיפוט, רק שהמספרים ייאמרו בקול.
4. הנהיגו כלל המתנה: כל קנייה מעל סכום שתקבעו מחכה 48 שעות. חלק גדול מהרצונות נעלם בינתיים, וזה השיעור הכי חשוב שיש בכל הנושא.
5. הפרידו בין החיסכון שאתם מנהלים עבור הילד לבין הכסף שהוא מנהל בעצמו. השניים משרתים מטרות שונות, וכדאי לדעת איך חוסכים לילדים בלי להגזים לשני הכיוונים.
6. תנו לילד לשלם בקופה בעצמו לפחות פעם בשבוע, מגיל ארבע ועד גיל עשר. זו החזרה שבונה את הקשר בין מוצר, מחיר וכסף שנעלם.

אם קשה להתחיל את השיחה עם ילד צעיר, בנק ישראל מפרסם ארבעה ספרוני חינוך פיננסי לגיל היסודי, בנושאי חיסכון, בחירה צרכנית והיסטוריה של הכסף, וכולם זמינים חינם בגרסה דיגיטלית. ספרון של עשר דקות לפני השינה עושה בגיל שש יותר ממה שתעשה שיחה רצינית בגיל שש עשרה.