כמה כסף צריך להיות לכם בגיל 35? המספרים שעושים סדר
פי 1.5 עד פי 2 מההכנסה השנתית ברוטו - זה טווח ההתמצאות בגיל 35. איך הטווח נבנה, למה דירה מבלבלת את החשבון, ומה עושים אם אתם מתחתיו או מעליו
גיל 35 הוא בערך אמצע הדרך בין תחילת הקריירה לאמצע החיים, והוא בדיוק הגיל שבו השאלה "כמה כבר היה אמור להיות לי?" מתחילה להישאל ברצינות. אז הנה תשובה ישירה, עם כל ההסתייגויות הנדרשות בהמשך: כלל ההתמצאות המקובל מדבר על שווי נקי כולל של בקירוב פי 1.5 עד פי 2 מההכנסה השנתית ברוטו בגיל 35. הכלל נבנה כגשר בין שתי תחנות מוכרות - פי 1 מההכנסה השנתית בגיל 30, ופי 3 בגיל 40.
בתרגום לשקלים: השכר הממוצע במשק עומד ב-2026 סביב 15-16 אלף שקל ברוטו בחודש, כלומר הכנסה שנתית של כ-190 אלף שקל. עובד ממוצע בן 35 מכוון לפי הכלל לשווי נקי של 280-380 אלף שקל בקירוב. זוג שמכניס יחד 25 אלף שקל בחודש מכוון לטווח משותף של 450-600 אלף. ומה נחשב בפנים? הכול: הצבירה בקרן הפנסיה, קרן השתלמות, חסכונות והשקעות, כספי קופת גמל להשקעה, וההון העצמי בדירה אם יש - שווי הדירה פחות יתרת המשכנתה - בניכוי כל חוב אחר.
לפני שצוללים פנימה: הטווחים האלה הם כלי התמצאות, וכל סטייה מהם מספרת סיפור במקום לחרוץ דין. מי שהתחיל לעבוד בגיל 28 אחרי תואר וצבא נמצא במקום אחר ממי שעובד מגיל 22; מי שקנה דירה לפני שנה נראה על הנייר אחרת לגמרי ממי שיקנה בעוד שנתיים. המספרים שימושיים בתנאי אחד - שמשווים אותם לתוואי האישי שלכם, ומתרגמים כל פער לצעד קונקרטי אחד.
שווה לפרק את הטווח הזה לרכיבים, כי הוא מסתדר מעצמו אצל מי שהמערכת שלו עובדת. שכיר שמפריש לפנסיה כחוק - בין כ-18.5% ל-20.8% מהשכר כולל פיצויים - מאז גיל 27-28, מגיע לגיל 35 עם צבירה פנסיונית של בקירוב 120-200 אלף שקל ברמות שכר ממוצעות. קרן השתלמות עם הפרשה מלאה (7.5% מעסיק ועוד 2.5% עובד) שאף אחד נגע בה מוסיפה עוד 60-120 אלף. שני הרכיבים האלה לבדם מכסים את רוב הטווח - כל מה שנחסך מעבר להם הוא ההפרש בין להיות "בסדר" לבין להקדים את הלוח.
להרחבה: כמה אתם באמת שווים? כך בונים מאזן משפחתי ומחשבים שווי נקי
למה מדובר בטווח - ולמה דירה מבלבלת את החשבון
הסיבה שמדברים במכפילי הכנסה, במקום בסכום אחיד לכולם, פשוטה: מי שמרוויח 30 אלף שקל בחודש צריך הון גדול בהרבה ממי שמרוויח 12 אלף, כי רמת החיים שהוא ינסה לשמר בהמשך גבוהה יותר. המכפיל מודד את המרחק שלכם מהיעד שלכם, במקום להשוות אתכם לשכן.
והבלבול הגדול של גיל 35 הוא כמעט תמיד הדירה. מי שקנה דירה בגיל 32 רוקן בדרך כלל את כל החסכונות להון העצמי, ומוצא את עצמו בגיל 35 עם אפס כסף נזיל - אבל עם הון עצמי של מאות אלפי שקלים בתוך הקירות, שגדל עם כל תשלום משכנתה. מי ששכר וחסך מחזיק אולי 300 אלף שקל בתיק השקעות, בלי נכס. שני המצבים האלה יכולים להיות בריאים לגמרי, ושניהם נכנסים לאותו חשבון שווי נקי. ההשוואה הנכונה היא של השורה במאזן המשפחתי, ופחות של גובה העו"ש.
מי שעוד רחוק מדירה ורוצה אחת - זה הגיל שבו הופכים את החלום לתוכנית מספרית: כמה הון עצמי צריך, עד מתי, וכמה מפקידים כל חודש באיזה אפיק. כסף שמיועד לדירה בעוד שלוש-ארבע שנים שייך לאפיקים סולידיים - קרן כספית, פיקדונות, אג"ח קצר - ובשום אופן למניות, כי נפילה של 30% שנה לפני הרכישה היא תרחיש שאסור להיחשף אליו.
להרחבה: צריך 700 אלף שקל להון עצמי בעוד שבע שנים? כך מחשבים כמה לחסוך בכל חודש
שווה גם להרים את המבט ליעד הרחוק, כי הוא נותן פרופורציה לכל השאר. הכלל המקובל לפרישה מדבר על צבירה של בקירוב 300 חודשי הוצאה - הגרסה המעשית של כלל ה-4%, שמאפשר למשוך מהתיק כ-4% בשנה לאורך עשרות שנים. משפחה שחיה על 18 אלף שקל בחודש מכוונת מרחוק לסביבות 5.4 מיליון שקל מכל המקורות בגיל הפרישה. בגיל 35 הסכום הזה רחוק מכולם, וזה בסדר גמור - מה שנדרש בשלב הזה הוא מסלול: שיעור חיסכון יציב, אפיקים נכונים, וזמן. מי שנמצא בטווח ההתמצאות של הגיל נמצא על המסלול הזה.
עוד מספר ששווה מבט בדוח הפנסיה השנתי: תחזית הקצבה החודשית בגיל 67. בגיל 35 התחזית עדיין גסה, אבל היא נותנת כיוון - קצבה חזויה שנראית רחוקה מאוד מרמת החיים הנוכחית היא איתות מוקדם להגדיל הפקדות או לוודא שהמסלול מנייתי מספיק, בשלב שבו כל שינוי קטן עוד מספיק לעבוד שלושה עשורים.
זוגות מרוויחים כאן כפול: שתי קרנות פנסיה, שתי קרנות השתלמות ושתי תקרות של קופת גמל להשקעה. חלוקת החיסכון בין שני בני הזוג, במקום ריכוז אצל אחד, מכפילה את ההטבות ומקטינה תלות - וזה גם תרגול טוב לניהול משותף של הכסף, הרגל ששווה הרבה בעשורים הבאים.
ויש עוד סיבה לקרוא את הטווח ברוחב לב: הוא מניח קריירה שהתחילה בגיל 27-28. רופאה שסיימה התמחות בגיל 33, עולה חדש, מי שיצא לדרך עצמאית - כולם יעמדו מתחת לטווח מסיבות מבניות לגמרי, והמסקנה הנכונה עבורם היא תוכנית צמיחה אישית במקום השוואה מדכאת. המכפילים בגילים המאוחרים סלחניים למי שמתחיל מאוחר ומתמיד.
מתחת לטווח? מעליו? אלה הידיות שמזיזות את המחוג
נתחיל במי שמתחת. הנתון המרגיע ביותר בגיל 35 הוא הזמן: נשארו יותר מ-30 שנות עבודה, וזה הופך כל שקל שנחסך למכונה. הפקדה חודשית של 1,500 שקל לתיק מנייתי מפוזר, בתשואה שנתית ממוצעת של כ-7%, מצטברת עד גיל 67 לכ-2.1 מיליון שקל. אותה הפקדה שמתחילה בגיל 45 נעצרת מתחת למיליון. המחיר של עשור דחייה הוא יותר ממיליון שקל - וזה כל הטיעון שצריך בשביל להתחיל החודש, גם בסכום קטן.
הידית הראשונה היא שיעור החיסכון. בגיל 35 היעד הסביר הוא 15%-20% מההכנסה נטו, בהוראת קבע אוטומטית שיוצאת ביום המשכורת - מה שנשאר בעו"ש בסוף החודש נבלע, זה חוק טבע. מי שמצליח פחות מזה כרגע, שיתחיל ב-10% ויעלה אחוז כל חצי שנה; ההדרגה מנצחת כל תוכנית שאפתנית שקורסת אחרי חודשיים.
הידית השנייה היא לוודא שהמערכת האוטומטית עובדת בשבילכם. שלוש בדיקות של חצי שעה: שההפרשות הפנסיוניות נעשות על כל השכר, כולל שעות נוספות ועמלות; שמסלול ההשקעה בפנסיה מתאים לגיל - בגיל 35, עם אופק של 30 שנה ויותר, מסלול מנייתי או תלוי גיל הגיוני לרוב החוסכים, והפרש של אחוז תשואה בשנה שווה מאות אלפי שקלים עד הפרישה; ושדמי הניהול תחרותיים. חצי שעה מול הדוח השנתי שווה כאן יותר מכל טיפ השקעות.
והידית השלישית היא קרן ההשתלמות - להפקיד בה, ולהתאפק ממנה. זה האפיק היחיד שפטור ממס רווחי הון, והפיתוי למשוך אחרי שש שנים הוא הטעות הקלאסית של הגיל: 100 אלף שקל שנמשכים בגיל 35 לטיול או לרכב היו שווים, בתשואה ממוצעת של כ-7%, קרוב לחצי מיליון בגיל 60. עצמאים מקבלים גרסה משלהם להטבה - הפקדה שנתית של עד כ-20.5 אלף שקל שמוכרת גם כהוצאה.
להרחבה: קרן השתלמות: החיסכון הפטור ממס שרוב הציבור מפספס
ידית רביעית, צנועה יותר אבל שכיחה בגיל הזה: הילדים. חיסכון לכל ילד שהמדינה מפקידה בו הוא תשתית מוכנה - הורה שמוסיף מהכיס את ההשלמה החודשית המרבית ובוחר מסלול מנייתי הופך אותו עד גיל 21 של הילד לסכום של עשרות אלפי שקלים, במקום כמה אלפים בודדים במסלול ברירת המחדל. זו החלטה של חמש דקות באתר ביטוח לאומי, והיא מהזולות והמשתלמות שיש.
ולפני שממשיכים לרוץ קדימה, שתי שורות על הגנות. בגיל 35, עם משכנתה או ילדים או שניהם, כדאי לוודא שקיים כיסוי אובדן כושר עבודה על השכר המלא - בדרך כלל דרך קרן הפנסיה - ושיש ביטוח חיים בסיסי אם מישהו תלוי בהכנסה שלכם. אלה עשרות שקלים בחודש שמגנים על כל התוכנית כולה, כי התוכנית כולה נשענת על ההכנסה מעבודה.
ומי שנמצא מעל הטווח? קודם כל, לבדוק שההובלה אמיתית - שהיא כוללת גם צבירה פנסיונית מסודרת, ושהיא שרדה גם את שנת ההוצאות הגדולה האחרונה. אחר כך מגיעות שאלות נעימות יותר: האם לתעל את העודף להון עצמי לנכס, להגדיל את החשיפה להשקעות ארוכות טווח, או להתחיל לבנות כרית שתאפשר בהמשך גמישות בקריירה. הסכנה של המקדימים היא דווקא זחילת רמת החיים: הכנסה שעולה מהר גוררת הוצאות שעולות מהר יותר, והיתרון נמחק בתוך שנתיים-שלוש. מי שמקבע את ההפרש בהוראת קבע לפני שהוא מגיע לעו"ש שומר עליו.
בכל מצב שבו אתם נמצאים, סדר העדיפויות של הכסף הפנוי בגיל הזה דומה: קודם קרן חירום של 3-6 חודשי הוצאות בקרן כספית או בפיקדון זמין; אחר כך סגירת חובות יקרים - מינוס והלוואות צרכניות שעולות 8%-11% בשנה; ואז חיסכון והשקעה לפי המטרות, כשכל מטרה מקבלת אפיק משלה לפי הטווח שלה. מי שמסדר את הצנרת הזאת פעם אחת בגיל 35 מגלה בגיל 40 שהמכפילים כבר עובדים בשבילו.
ואיך נראית שנה אחת טובה בגיל 35? בערך ככה: חצי שעה מול הדוח הפנסיוני והשתלמות בתחילת השנה - מסלולים ודמי ניהול; פתיחת הוראת קבע להשקעה, גם צנועה, בפברואר; חלוקה קבועה של כל העלאת שכר - חצי לחיים, חצי לחיסכון; וחישוב שווי נקי אחד פשוט בדצמבר, שמושווה לשנה שעברה. משפחה שעושה את הסבב הזה כל שנה מגיעה לגיל 40 בדיוק במקום שהמכפילים מציירים, בלי שום מהפכה בדרך.
להרחבה: קרן חירום, דירה, ילדים ופנסיה - לאיזו מטרה חוסכים קודם?
