ביה"ד הרבני: הבעל שילם 82% מהדירה - וכך גם יקבל בגירושים

זוג שהתחתן בפברואר 2006 חשב שהוא סגר את כל הפינות. כשלושה שבועות לפני החתונה הם ישבו אצל נוטריון וחתמו על הסכם ממון: הדירה שהיתה לבעל לפני הנישואים לא תיכנס לאיזון המשאבים, וגם החשבונות הבנקאיים הנפרדים של כל אחד מהם יישארו שלו. הכל היה מסודר וחתום. הבעיה התחילה כשלוש שנים אחר כך, כשהזוג רכש ביחד דירה חדשה, ורשם אותה בטאבו בחלקים שווים, 50%-50%. עכשיו, אחרי גירושים סוערים, הפער בין מה שכתוב בטאבו לבין מה שהצדדים באמת סיכמו ביניהם הגיע עד לבית הדין הרבני הגדול.

הרקע לסיפור: ב-2009 קנו הצדדים דירה תמורת כ-2 מיליון שקל. לטענת הבעל, כדי לא לקחת משכנתא גבוהה מדי, הוא מימן את רוב הסכום - 1.38 מיליון שקל - מכספיו הפרטיים, אותם הכספים שהוחרגו במפורש בהסכם הממון המקורי. לדבריו, בגלל זה נחתם בין הצדדים הסכם נוסף, אצל אותו נוטריון בדיוק, שקבע כי אם השניים ייפרדו, תחולק תמורת הדירה לא לפי הרישום הפורמלי, אלא לפי מקורות המימון בפועל: 82% לבעל ו-18% לאשה.

האשה לא הכחישה שחתמה על המסמך. אבל בדיון בבית הדין הרבני האזורי היא סיפרה גרסה אחרת: לטענתה, סוכם בעל פה שבנוסף ל-18% היא תקבל עוד 2% על כל שנת נישואים. כלומר אחרי כמעט 20 שנות נישואים, בפועל היא היתה אמורה לקבל קרוב למחצית. "בהתחלה היו לי 18 אחוז", היא אמרה בדיון, "עברו 20 שנה... חמישים חמישים". הבעיה: אף מסמך לא תיעד את ההסכמה הנטענת הזו. "אף פעם לא דיברנו על שתי אחוזים", השיב הבעל.

בית הדין האזורי בפתח תקווה, בהרכב שבראשות הרב יגאל לרר, קיבל את גרסת הבעל וקבע שההסכם השני הוא בעצם השלמה להסכם הממון המקורי, ולא הסכם עצמאי שדורש אישור נפרד בערכאה שיפוטית. בהמשך, כשהתיק עבר להרכב חדש בראשות הרב יצחק רפפורט, ניתנה החלטה מקיפה: האשה חויבה להתגרש, ונקבע שהדירה תחולק לפי היחס 82%-18%, כשהבעל אמור להעביר לאשה 841.5 אלף שקל. האשה לא ויתרה, וערערה לבית הדין הגדול. הטענה המרכזית שלה: ההסכם השני מעולם לא אושר בשום ערכאה שיפוטית, כפי שדורש חוק יחסי ממון בין בני זוג, ולכן אין לו תוקף.

הסכם יכול להיות תקף גם בלי אישור שיפוטי

בית הדין הגדול, בהרכב הרב צבי בן יעקב, הרב דוד בירדוגו והרב משה אמסלם, דחה את הערעור באופן ברור. הדיינים נשענו על הלכת גמליאל הידועה של בית המשפט העליון, שקבעה כי הסכם המוציא נכס ספציפי ממעגל האיזון - להבדיל מהסכם רכושי כולל - יכול להיות תקף גם בלי אישור שיפוטי. כפי שציטט בית הדין מפסק הדין: "כדי להוציא (למשל) נכס מסוים ממעגל איזון המשאבים, די בהסכם סתם (ללא אישור בית המשפט)".

עם זאת, הדיינים לא התעלמו מהאזהרה שנתן בית המשפט העליון בפרשת יצחקי, שלפיה יש להיזהר מ"מדרון חלקלק" שיאפשר לפטור יותר מדי הסכמים מחובת האישור, כי "הסכמים שעריכתם מהווה כר פורה להפעלת לחץ וכפיה מצד הסביבה או על-ידי אחד מבני הזוג, דורשים לחייב פיקוח של ערכאה שיפוטית מוסמכת". אבל בית הדין הבהיר שהמקרה הזה שונה: מדובר בהסכם שרק מיישם הלכה למעשה את ההסכם המקורי שכבר אושר כדין, ולא מוסיף נכסים חדשים לרשימת ההחרגה. "משהמשיב הביא 82% מתמורת הדירה, מכספים שהוחרגו בהסכם הממון שאושר בינואר 2006, ניתן לקבוע את תקפותו - גם ללא אישור ערכאה שיפוטית", נכתב בפסק הדין.

ומה עם הבטחת ה-2% השנתיים שהאשה טענה להם? כאן בית הדין היה תמציתי במיוחד: "אין דברים שבעל פה יכולים לסתור דברים שבכתב". באת כוחה של האשה טענה שהיה אפשר לטעון "טענת מזויף" (טענה שמסמך שהוצג אינו אמיתי, כלומר שהחתימה עליו זויפה ולא באמת נחתמה על ידי הצד הטוען) ולזכות באמון בית הדין באמצעות "מיגו" (עיקרון הלכתי-ראייתי שמקורו בדיני הראיות של ההלכה, שאומר שאם בעל דין טוען טענה מסוימת, אבל היה יכול לטעון טענה טובה וחזקה יותר מבחינתו - נוטים להאמין לו, כי "אם רצה לשקר, היה יכול לשקר טענה טובה יותר"). גם הטענה הזו נדחתה, לדברי הדיינים, משום שאם היה מדובר במסמך מזויף באמת, ניתן היה בקלות להוכיח זאת באמצעות השוואת חתימות למסמכים אחרים או חוות דעת של גרפולוג משפטי.

בשורה התחתונה, הערעור נדחה ללא צו להוצאות משפט, וחלוקת הדירה ביחס של 82%-18% נותרה בעינה.