נשיא בית המשפט היה צריך דירה, אז המדינה הפקיעה אחת

המעיין בכרכי פסיקת בתי המשפט המחוזיים בשנותיה הראשונות של המדינה, יופתע לראות את מספרם הגדול של התיקים שעסקו בסכסוכים סביב דירות שכורות, כמעט תמיד - בתביעות של המשכירים נגד השוכרים. האם השוכר עמד בהתחייבויותיו? האם הוא משתמש בדירה גם לעבודתו? האם הגניב דיירים נוספים? לעיתים המחלוקות היו בין הבעלים לבין דיירי משנה - מי ששכרו חדר אחד בדירה והתגוררו בה לצד בעליה. כל אלו נגרמו ממצוקת הדיור הקשה, אשר נבעה מכך שמספר תושביה של ישראל הוכפל בשלוש וחצי שנות קיומה הראשונות, בשל עליית ההמונים.

אבל היו מי שמצאו דירות בקלות רבה, וליתר דיוק - מצאו עבורם. חוקי החירום שנקבעו מיד עם הקמת המדינה אפשרו לה להחרים דירות והללו הוענקו לעיתים למקורבים לשלטון, ולא רק למי שבאמת היו זקוקים להם לצורך מילוי תפקידיהם הבטחוניים.

קחו לדוגמה את הדירה בת חמשת החדרים בשדרות רוטשילד 110 בתל אביב, שבבעלות טוביה פלוטניק. הרשות המוסמכת לצורך תקנות ההגנה החרימה אותה ב-15 בנובמבר 1948, וכעבור שבועיים הודיעה בנדיבותה שההחרמה תצטמצם לארבעה חדרים. ועבור מי? עבור נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, נתן בר-זכאי.

הדירה בעצם עמדה ריקה, ציין השופט שניאור זלמן חשין בדחותו את העתירה לבג"ץ נגד ההחרמה. "המשיב [הרשות] נתן דעתו על כל מסיבות [נסיבות] העניין ולא התעלם לא מצרכיהם של המבקשים, ואנשי חסותם וצד ג' בכללם, מצד זה, ולא מצרכיו של הפקיד הממשלתי, אשר לטובתו הוחרמו ארבעת החדרים, מצד זה.

"לא ראינו לא שרירות לב מטעם המשיב ולא עיקשות, בעשותו את אשר עשה, אלא להיפך, טיפול זהיר והקפדה ראויה שלא לקפח יתר על המידה זכויות של ממש. משראה, למשל, שֶצָווֹ הראשון, אשר לפיו הוחרמה הדירה על חמשת חדריה, עשוי לפגוע קשה במבקש השני, ואולי גם בצד ג', לא היסס לבטלו ולצמצם את נשוא ההחרמה.

"מטעמים אלה אין אנו רואים סיבה לסטות מהעיקרון אשר הונח על ידי בית משפט זה ביסודם של כמה מפסקיו בעבר. אם הרשות המוסמכת קובעת, כפי שקבע המשיב כאן, ששופט, בעל לאישה ואב לילדים, זקוק, למטרת מגורים ולצורך מלאכתו, לדירה בת ארבעה חדרים, אין זה מן הדין, כי בית משפט זה יבוא ויקבע, כפי שבא כוח המבקשים מבקש מאיתנו לקבוע, שהוא, השופט, יכול להסתפק בדירה בת שלושה חדרים בלבד, וכי במלאכתו, מלאכת ההכנה למשפט והעיון בחומר אשר בו הוא עושה, יעסוק בספריית בית המשפט אחרי שעות עבודתו הרגילה".

ארמני, לח"י, סמואל, צה"ל

מקרה מסוג אחר של תפיסת בית התרחש ביולי 1949 בשכונת טלביה שבמרכז ירושלים. ורטן מטוסיאן, ארמני שעבד כמנהל חשבונות, היה הבעלים של הבית ברחוב אלקלעי 10 - אחד המבנים היפים ביותר בשכונה. בתקופת המנדט התגורר בו אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל; ממשלת המנדט, שהוא עמד בראש מחלקת הדיור שלה, שכרה אותו עבורו. לאחר שמשפחת סמואל עזבה את הדירה, תפס לח"י את הבניין ואחסן בו חומרי נפץ, שכמה מהם התפוצצו והזיקו קשות למבנה; באוקטובר 1948 תפס אותו צה"ל.

במאי 1949 נודע למטוסיאן, כי הצבא עומד לפנות את המקום ומשפחת סמואל מבקשת לחזור ולהתגורר בו. שיחותיו עם צה"ל לא עלו יפה, וב-4 ביולי הוא פנה לבג"ץ, אשר בשעות אחר הצהריים הוציא צו ביניים האוסר לשנות את המצב. אולם, כמה שעות קודם לכן מסר נציג המדינה את המפתחות לידי בנו של סמואל. לדברי המדינה, כך מקובל: להחזיר את הבית למי שהתגורר לפני שנתפס בידי צה"ל.

"ההחלטה הנמהרת למסור את מפתחות הבית למשפחת סמואל נעשתה אף על פי שרק כמה שעות לפני כן ביקש בא כוח המבקש שהות לפנות לבית המשפט", כתב הנשיא משה זמורה. "המשיב הראשון [הממונה על מחוז ירושלים] דחה את המבקש פעמים רבות בטענה, כי אין באפשרותו להחזיר את הבית, מכיוון שמעולם לא תפס חזקה בבית הנ"ל, ואחר כך החליט פתאום להתערב ולמסור את מפתחות הבית למשפחת סמואל.

• 700 אלף בעוד 7 שנים: תוכנית החיסכון המלאה
• משנה מקום, משנה מזל? מעבר דירה לא נגמר בהובלה - ויכול לעלות עשרות אלפי שקלים

"אין אנו מביטים בעין יפה על התנהגות המשיב הראשון, שהחליט וביצע את החלטתו כמעט בנשימה אחת מבלי לתת אפשרות הוגנת למבקש לפנות לבית המשפט". הממונה פעל בצורה בלתי חוקית, קבע זמורה: הבית לא נתפס בידי רשות מוסמכת כלשהי לפי חוק כלשהו, ולכן לא הייתה לו שום סמכות להתערב. אבל, ידו של בג"ץ קצרה מלהושיע את מטוסיאן: הוא לא יכול להורות לממונה על המחוז לפנות את משפחת סמואל, כי לממונה אין סמכות כזאת.

מטוסיאן הגיש תביעה אזרחית, בשנת 1951 קיבל את הבית וחזר לגור בקומת הקרקע. את הקומה השנייה הוא השכיר לאוניברסיטה העברית, אשר העמידה אותה לרשותו של ההיסטוריון הנודע פרופ' דוד פלוסר. כיום הבניין בבעלות פרטית ונוספו לו שתי קומות.

לעיון נוסף: מרדכי נאור ואיתמר לוין, יום-יום הדין (הוצאת סטימצקי), עמ' 118-115.