איך הופכים תיק השקעות למשכורת חודשית - בלי שהכסף ייגמר באמצע?
רוב חומר הקריאה על השקעות עוסק בשלב הצבירה: איך מגדילים את התיק, איפה חוסכים ומה קונים. אבל הרגע המסובך באמת מגיע דווקא בכיוון ההפוך - כשמפסיקים להפקיד ומתחילים למשוך. פורש בן 60, יורש שקיבל סכום גדול או מי שמכר עסק, כולם פוגשים את אותה שאלה: כמה מותר להוציא בכל חודש כדי שהכסף יחזיק מעמד עשרות שנים? התשובה בנויה משלושה רכיבים - שיעור משיכה, מבנה תיק וכרית ביטחון - וכשמרכיבים אותם נכון, התיק באמת מתנהג כמו משכורת.
נתחיל מהמספר המפורסם בתחום: כלל ארבעת האחוזים. מחקרי פרישה ארוכי שנים בדקו מה קורה למי שמושך בשנה הראשונה 4% מהתיק, ומצמיד את הסכום לאינפלציה בכל שנה שאחריה. התוצאה: בתיק שמחזיק כמחצית במניות וכמחצית באג"ח, הכסף שרד 30 שנה כמעט בכל התרחישים ההיסטוריים, כולל אלה שכללו משברים כבדים. בתרגום לשקלים: תיק של מיליון שקל מייצר כ-3,300 שקל בחודש, 2 מיליון מייצרים כ-6,600 שקל, ו-5 מיליון - כ-16,600 שקל בחודש, הכול במונחים ריאליים. מי שמתכנן אופק ארוך מ-30 שנה, למשל פורש מוקדם בן 50, מוריד את שיעור המשיכה ל-3.3%-3.5% - ומי שיש לו גם קצבת פנסיה שתיכנס בעוד כמה שנים יכול להרשות לעצמו יותר בשנים הראשונות.
להרחבה: כמה כסף צריך כדי לפרוש עם 10, 15 או 20 אלף שקל בחודש
הסכנה הגדולה: שנה אדומה בתחילת הדרך
האויב המרכזי של תיק שמושכים ממנו נקרא בעגה המקצועית "סיכון רצף התשואות". ירידה של 25% בשנה החמש עשרה לפרישה היא אירוע חולף; אותה ירידה בשנה הראשונה, בזמן שמושכים מהתיק, פוגעת בקרן בדיוק כשהיא גדולה - וכל משיכה בשוק יורד מקבעת את ההפסד. הפתרון המקובל הוא כרית מזומן: שנתיים עד שלוש של משיכות - 240 עד 360 אלף שקל למי שמושך 10,000 בחודש - יושבות בקרן כספית ובאג"ח קצרות, מחוץ לתנודות. בשנים טובות מושכים מהתיק וממלאים את הכרית; בשנה אדומה חיים מהכרית ונותנים למניות זמן להתאושש. המנגנון הפשוט הזה הוא שמבדיל בין תוכנית שנשברת במשבר הראשון לתוכנית שמחזיקה דור שלם.
ומה עדיף בתוך התיק - מניות דיבידנד שמייצרות הכנסה שוטפת, או מכירת יחידות מקרנות מחקות? לדיבידנדים יש קסם פסיכולוגי, כסף שנכנס בלי למכור כלום, אבל יש להם שני חסרונות: מס של 25% שמנוכה במקור על כל חלוקה, בלי שליטה על העיתוי, וריכוז מגזרי במניות מסוג מסוים. מכירת יחידות מקרן צוברת נותנת שליטה מלאה - מוכרים בדיוק כמה שצריך, כשצריך - והמס משולם על רכיב הרווח הריאלי בלבד בכל מכירה. ברוב המקרים השילוב מנצח: ליבה של קרנות צוברות רחבות, ולצדה רכיב אג"ח שמייצר ריבית שוטפת, בסביבה של 4% ומעלה בחלק מהאפיקים הקונצרניים היום.
אי אפשר להתעלם מהמסים, כי הם משנים את החשבון. בתיק ממוסה רגיל, כל מכירה גוררת מס של 25% על הרווח הריאלי שנצבר - ולכן כדאי למשוך קודם מהרכיבים שבהם הרווח קטן, ולדחות ככל האפשר מכירה של ניירות עם רווח גדול. למי שחסך בקופת גמל להשקעה יש קלף חזק: מגיל 60, המרה לקצבה חודשית פטורה ממס רווחי הון לחלוטין. גם קרן השתלמות נזילה היא מקור פטור ממס. סדר המשיכה הנבון הוא לרוב: קודם המקורות הפטורים והרווחים הקטנים, ובסוף הרווחים הגדולים - כך המדינה מחכה לחלק שלה שנים ארוכות יותר, והכסף ממשיך לעבוד בינתיים.
להרחבה: עצמאות כלכלית - מתי וכמה כסף צריך כדי לפרוש?
נשאר עניין האינפלציה, השקט אבל המסוכן. משיכה קבועה של 8,000 שקל בחודש תרגיש נהדר בשנה הראשונה ותהפוך לצנועה בעשור השני: באינפלציה שנתית של 2%, כוח הקנייה של סכום קבוע נשחק בכ-18% בתוך עשור. לכן הכלל הוא הצמדה שנתית של המשיכה למדד - עם שסתום ביטחון: בשנה שבה התיק ירד, מדלגים על ההצמדה או מקצצים זמנית 5%-10% מהמשיכה. מחקרי המשך הראו שגמישות קטנה כזאת מאריכה את חיי התיק בשנים רבות, כי היא חוסכת מכירות בדיוק בשנים הגרועות.
איך כל זה מתחבר לתוכנית עבודה? פעם בשנה, בתאריך קבוע, עורכים "יום משכורת שנתי": בודקים את שווי התיק, מחשבים את המשיכה לשנה הקרובה, ממלאים מחדש את כרית המזומן אם השוק עלה, ומאזנים את התיק חזרה ליחס המניות-אג"ח שנקבע. בשאר ימות השנה - הוראת קבע חודשית מהכרית לעו"ש, בדיוק כמו משכורת, ושקט תעשייתי מול מסכי המסחר. תיק שמנוהל כך משלם לבעליו עשרות שנים, בלי דרמות ובלי החלטות רגשיות באמצע הלילה.
נחבר את הכול לדוגמה חיה: זוג בני 62 עם 2 מיליון שקל, שרוצה 8,000 שקל בחודש נוסף על הקצבאות. שיעור המשיכה הנדרש הוא 4.8% - גבוה מהכלל, ולכן הפתרון נבנה משילוב: 6,600 שקל מהתיק לפי כלל ה-4%, והיתרה מדחיית קצבת הפנסיה בשנתיים או מעבודה חלקית בשנים הראשונות. התיק עצמו יחולק ל-55% מניות גלובליות, 30% אג"ח ממשלתיות וקונצרניות בדירוג גבוה, ו-15% - כ-300 אלף שקל - בקרן כספית, כרית לשלוש שנות משיכה. ההוראה לעו"ש תרד ב-1 בכל חודש, והמפגש עם התיק יתקיים פעם בשנה בלבד.
ולבסוף, שאלת הקצבה מול התיק: חברות הביטוח ישמחו להמיר כל סכום לקצבה מובטחת לכל החיים, והביטחון הזה שווה הרבה - אבל המחיר הוא ויתור על נזילות ועל ירושה. הפתרון השכיח אצל מתכננים פיננסיים הוא קומה כפולה: קצבאות שמכסות את ההוצאות הקבועות - חשמל, ארנונה, מזון, ביטוחים - ותיק ההשקעות שמממן את רמת החיים שמעבר, מטיולים ועד עזרה לנכדים. כך גם שנה גרועה בשווקים משאירה את הבסיס מכוסה, והתיק חופשי לעבוד לטווח הארוך.
להרחבה: כמה כסף צריך כדי לא לעבוד יותר?
