כמה סיכון נכון לקחת בהשקעות בכל גיל? מפת הדרכים המלאה
כללי האצבע נותנים מספר תוך שנייה, אבל ההחלטה האמיתית עוברת דרך התאריך של כל שקל, כרית השנים שסביב הפרישה ומבחן אחד כן: ירידה של 25% בתיק - מה תעשו בפועל
כמה מניות צריך להיות בתיק של בן 30? ושל בת 55? ומה עושים עם החיסכון של מי שפורש בעוד שלוש שנים? השאלות האלה נשמעות שונות, אבל כולן מסתובבות סביב מנגנון אחד: הקשר בין זמן לסיכון. ככל שהכסף נשאר מושקע יותר שנים, כך עולה הסבירות שהוא יעבור את הטלטלות של השוק ויצא מהצד השני עם התשואה הגבוהה. וככל שהמועד שבו צריך אותו קרוב יותר, כך גדל המחיר של שנה גרועה אחת.
בשביל ההקשר המספרי: שוקי המניות הגדולים הניבו לאורך עשרות שנים תשואה שנתית ממוצעת של כ-7%, אבל הממוצע הזה מסתיר שנים של מינוס 30% ושנים של פלוס 25%. מנגד, האפיקים הסולידיים נותנים היום, עם ריבית בנק ישראל על 3.25%, תשואה חיובית של ממש בסיכון נמוך. הבחירה בין השניים היא בדיוק השאלה של המדריך הזה, והתשובה משתנה עם הגיל, אבל בדרך מתוחכמת יותר מנוסחה אחת.
כללי האצבע המפורסמים - ולמה הם בסיס גס בלבד
הכלל הוותיק אומר: אחוז המניות בתיק שווה 100 פחות הגיל. בן 30 מחזיק 70% מניות, בן 60 מחזיק 40%. עם השנים, כשתוחלת החיים התארכה והריביות ירדו, הגרסאות המקובלות עלו ל-110 ואפילו 120 פחות הגיל, כלומר בן 30 כבר סביב 80%-90% מניות ובן 60 סביב 50%-60%. היתרון של הכללים האלה הוא שהם נותנים מספר תוך שנייה. החיסרון הוא שהם עיוורים לכל מה שחשוב באמת.
הם עיוורים להון האחר שלכם: מי שיש לו דירה בבעלות ופנסיה צוברת יציבה יכול להרשות לעצמו הרבה יותר סיכון בתיק הפרטי ממי שכל עתידו יושב בתיק הזה. הם עיוורים ליציבות ההכנסה: עובד מדינה עם קביעות ופרילנסר עם הכנסה קופצנית נמצאים במקומות שונים לגמרי גם באותו גיל. והם עיוורים למטרה של הכסף: לבן 40 שחוסך לפנסיה יש אופק של 27 שנים, ולאותו בן 40 שחוסך לדירה בעוד שלוש שנים יש אופק של שלוש שנים. אותו אדם, אותו גיל, שני תיקים הפוכים. אז קחו את הנוסחה כבסיס גס להתחלה, ותכף נבנה עליה את מה שחסר.
העיקרון שמנצח כל נוסחה: לכל שקל יש תאריך
החלוקה החשובה באמת עוברת בין כסף עם תאריך לכסף ארוך. כסף עם תאריך הוא הון עצמי לדירה בעוד ארבע שנים, רכב בעוד שנתיים, שכר לימוד בעוד שלוש. הכסף הזה שייך לאפיקים סולידיים: פיקדונות, קרן כספית, אג"ח קצר. הסיבה פשוטה: שנה גרועה בשוק המניות, ירידה של 25% למשל, דורשת עלייה של 33% בשביל לחזור לאותו מקום, וזה יכול לקחת שנים שאין לכסף הזה. מי ששם הון עצמי לדירה במניות מהמר על מועד החתימה.
כסף ארוך הוא ההפך הגמור: פנסיה של בן 35, גמל להשקעה שמיועד לעוד 20 שנה, קרן השתלמות שממשיכה להתגלגל. הכסף הזה יעבור בדרך שלוש-ארבע מפולות, וזה בסדר גמור, כי היסטורית, תיק מנייתי מפוזר שהוחזק 15 שנים ומעלה סיים כמעט תמיד ברווח, גם כשבאמצע הייתה שנת 2008 שמחקה קרוב למחצית מהשווי. מי שמכר אז קיבע הפסד, ומי שהמשיך להפקיד קנה בזול ונהנה מהעליות שאחרי. שווה לדעת גם למה המנגנון הזה עובד ככה. בשנה בודדת, שוק המניות הוא כמעט הגרלה: היסטורית הוא סיים בעלייה בסביבות שני שליש מהשנים, אבל הטווח נע בין מינוס 40% לפלוס 40%. ככל שמותחים את התקופה, ההגרלה נעלמת והממוצע משתלט: על פני עשור, רוב מוחלט של התקופות ההיסטוריות היה חיובי, ועל פני 15-20 שנים בתיק מפוזר, כמעט כולן. הזמן הוא מנגנון ניהול הסיכונים החזק ביותר שיש למשקיע פרטי, והוא היחיד שמקבלים בחינם.
ויש גם סיכון שקט שפועל בכיוון ההפוך, ורוב האנשים שוכחים אותו: שמרנות יתר. כסף שיושב עשרות שנים בעו"ש או בפיקדונות בתשואה אפסית נשחק מול האינפלציה, וגם 1.5% בשנה, הקצב הנוכחי בישראל, מכרסמים לאורך שלושה עשורים יותר משליש מכוח הקנייה. מי שמפחד מהתנודות של השוק ובורח מהן לגמרי מחליף סיכון שרואים במסך בסיכון שרואים בגיל 70, כשמגלים שהחיסכון בטוח, שלם, וקטן מדי בשביל החיים שתכננו.
ההחלטה כמה סיכון לקחת מתחילה אם כך במיון: כמה מהכסף שלכם הוא עם תאריך, וכמה ארוך. למי שרוצה לעשות את המיון הזה בצורה מסודרת: יש לכם כסף שתצטרכו בעוד שנה, שלוש או חמש שנים - איפה כדאי לשים אותו? וגם: מה זה סולם נזילות ואיך בונים אחד למשפחה? המדריך שיחסוך לכם ריבית אבודה.
מפת הסיכון לפי גיל: מ-20 עד הפרישה
בשנות ה-20 וה-30, הכסף הארוך יכול ואף צריך לשבת ברובו הגדול במניות, סביב 80%-100%. הסיכון הגדול בגילים האלה הוא דווקא שמרנות יתר: פנסיה של בן 28 במסלול סולידי מוותרת על עשרות שנות צמיחה, וזה ויתור שמצטבר למאות אלפי שקלים. ירידות בשוק הן בשלב הזה חבר, כי ההפקדה החודשית קונה יותר יחידות בזול. מי שצריך הוכחה יחשוב על מי שהפקיד לאורך 2008 ו-2020 בלי להפסיק: הכסף שנכנס בתחתית עשה את התשואות הטובות ביותר.
בשנות ה-40 הכסף הפנסיוני עדיין ארוך, עם 25 שנים ומעלה עד המשיכה, ולכן נשאר גבוה במניות, סביב 70%-90%. מה שמשתנה הוא הכסף הפרטי: מטרות כמו החלפת דירה או עזרה לילדים מתקרבות, והחלק שלהן בתיק עובר בהדרגה לאפיקים יציבים. בשנות ה-50 מתחיל השינוי האמיתי, והמילה החשובה בו היא הדרגתיות. במקום מעבר חד אחד מ-80% מניות ל-50%, מורידים כמה אחוזים בכל שנה או שנתיים, לפי לוח שנקבע מראש. ההדרגה מגינה משני כיוונים: היא מונעת מצב שבו כל הכסף עובר לסולידי דווקא בתחתית של מפולת, והיא מונעת גם את הצד השני, פורש שמגיע לגיל 64 עם 85% מניות פשוט כי המסלול הישן נשאר איתו מאז שנות ה-30 שלו. ובשנות ה-60 וה-70 התיק עובר למבנה של שכבות: שכבה נזילה לשנים הקרובות, שכבה סולידית לטווח הבינוני, ושכבה מנייתית שממשיכה לעבוד, כי גם לפורש בן 67 יש אופק השקעה של 20 שנים ומעלה לחלק מהכסף.
בשביל מי שרוצה מספרים ביד, זו מפה סבירה לכסף הארוך, בהנחה שהכרית לטווח הקצר כבר קיימת בנפרד: בגיל 25-35, בין 85% ל-100% מניות. בגיל 40, בין 75% ל-90%. בגיל 50, בין 60% ל-80%. בגיל 60, בין 45% ל-65%. ובפרישה עצמה, בין 30% ל-50%, לצד כרית המזומן שנפרוש בהמשך. הטווחים רחבים בכוונה: מי שיש לו פנסיה תקציבית או דירה להשקעה נע בחלק העליון של כל טווח, ומי שהתיק הזה הוא כל מה שיש לו נע בחלק התחתון. והמספרים האלה מניחים פיזור רחב, מדדים גדולים בארץ ובעולם, ובשום פנים ריכוז במניה אחת או בענף אחד. החזקה של 30% מהתיק במניה בודדת, גם הכי טובה בעולם, היא סיכון מסוג אחר לגמרי, כזה שהזמן דווקא מגדיל.
ויש עוד הרגל אחד ששומר על המפה הזאת בחיים: איזון מחדש. אחרי שנתיים של עליות, תיק שהתחיל עם 70% מניות יכול להגיע ל-80% בלי שנגעתם בו, כלומר רמת הסיכון זחלה למעלה לבד. פעם בשנה, בתאריך קבוע, מחזירים את התיק ליעד: מוכרים קצת ממה שעלה, קונים ממה שירד. זה מנגנון שמכריח אתכם לעשות בדיוק את הדבר שקשה רגשית, לקנות בזול ולמכור ביוקר, בלי שום ניסיון לתזמן את השוק.
ושימו לב לפער בין התיאוריה למציאות של החיסכון הפנסיוני בישראל: המסלולים תלויי הגיל, שהם ברירת המחדל מאז 2016, עושים את ההפחתה הזאת אוטומטית, עם חשיפה מנייתית גבוהה לצעירים שיורדת בהדרגה לקראת הפרישה. מי שהגיע לקרן הפנסיה בלי לבחור מסלול באופן פעיל נמצא כנראה שם. הבעיה נמצאת דווקא אצל ותיקים שנשארו במסלולים כלליים ישנים: יש בני 30 שיושבים על 40% מניות בלבד, ויש בני 62 עם 75% מניות בלי לדעת. הצעד הראשון של כל אחד הוא לפתוח את הדוח ולבדוק מה החשיפה בפועל, בכל החשבונות יחד.
ובאותה בדיקה שווה לחשוב גם איפה יושב כל סוג סיכון, כי לקופסאות יש מס שונה. קרן השתלמות פטורה ממס רווחי הון עד התקרה, ולכן דווקא בה משתלם להחזיק את האפיק עם התשואה הצפויה הגבוהה, מסלול מנייתי, שם הפטור שווה הכי הרבה כסף. בחיסכון הפנסיוני המס נדחה עשרות שנים, ולכן גם הוא בית טוב לחשיפה גבוהה בגילים הצעירים. ובחשבון הפרטי החייב במס, שבו כל מכירה היא אירוע מס, עדיף מבנה שנוגעים בו פחות. אותה רמת סיכון כוללת, מסודרת נכון בין הקופסאות, שווה עשרות אלפי שקלים לאורך השנים בלי שינוי של אחוז סיכון אחד.
חמש השנים שלפני הפרישה וחמש שאחריה: אזור הסכנה האמיתי
יש תקופה אחת בחיים שבה ירידה חדה בשוק מסוכנת באמת, והיא העשור שסביב הפרישה. הסיבה נקראת סיכון רצף התשואות, והיא פשוטה משנשמע: כשמפקידים, סדר השנים בשוק כמעט חסר משמעות, כי הממוצע עושה את שלו. כשמושכים, הסדר הוא כל ההבדל. פורש עם תיק של מיליון שקל שמושך 50 אלף בשנה וחוטף מינוס 30% בשנה הראשונה נשאר עם כ-650 אלף, והמשיכה הקבועה שלו הפכה מ-5% מהתיק לכמעט 8%. התיק המדולדל צריך עכשיו לטפס בחזרה בזמן שממשיכים למשוך ממנו, ויש תרחישים שבהם הוא נשחק עד מצב שאין ממנו דרך חזרה. אותה ירידה בדיוק בשנה העשירית לפרישה, אחרי שהתיק כבר צמח שנים ברציפות, בקושי מורגשת.
הפתרון המקובל הוא כרית: שלוש עד חמש שנות מחיה קדימה, בכסף סולידי ונזיל, שנבנית בהדרגה בחמש-שבע השנים שלפני הפרישה. פורש שצריך 15 אלף שקל בחודש מעבר לקצבאות מחזיק בכרית כזאת 500-900 אלף שקל באפיקים יציבים, וכל השאר ממשיך לעבוד בשוק. במה מחזיקים כרית כזאת בפועל? בסביבת הריבית הנוכחית יש אפשרויות סבירות לגמרי: קרן כספית שנצמדת לריבית בנק ישראל, סולם פיקדונות שנפרס כך שבכל שנה משתחרר סכום, ואג"ח ממשלתי קצר. הרעיון המשותף לכולן: ודאות גבוהה שהכסף יהיה שם בתאריך שנקבע, עם תשואה שלפחות מתקרבת לקצב האינפלציה. כשמגיעה שנה רעה, מושכים מהכרית ונותנים לחלק המנייתי להתאושש בשקט. כשהשוק חוזר לעלות, ממלאים את הכרית מחדש מהרווחים. ככה מפולת מוצאת אתכם עם תוכנית במקום עם בהלה, ומכירת מניות כפויה בתחתית יורדת מהשולחן. איך הופכים את המבנה הזה להכנסה חודשית מסודרת? איך הופכים תיק השקעות למשכורת חודשית - בלי שהכסף ייגמר באמצע? ולמי שמתכנן את הפרישה מראש: פנסיה בגיל 50: כל הכלים לפרישה בטוחה בלי להתרסק.
מבחן הירידה של 25%: התשובה הכי כנה שתקבלו על עצמכם
אחרי כל החישובים, הסיכון הנכון הוא גם עניין של אופי, ויש דרך פשוטה למדוד אותו. דמיינו שהתיק שלכם, נניח 600 אלף שקל, יורד תוך חצי שנה ל-450 אלף. מינוס 150 אלף שקל על הנייר. מה אתם עושים בפועל? יש שלוש תשובות אפשריות, וכל אחת מספרת משהו אחר. מי שיודע שהיה מוכר בבהלה מחזיק יותר מניות משהוא מסוגל לשאת, והתיק שלו צריך לרדת ברמת הסיכון עוד היום, כי מכירה אחת בתחתית הורסת עשור של תשואות. מי שהיה ממשיך כרגיל, בלי להסתכל יותר מדי, נמצא בדיוק במקום הנכון. ומי שהיה רואה בירידה הזדמנות ומגדיל, יכול כנראה להרשות לעצמו חשיפה גבוהה מזו שיש לו.
חלק מהתשובה למבחן הזה הוא גם כמה אתם מסתכלים. מי שבודק את התיק כל יום רואה ימים אדומים כמעט מחצית מהזמן, וכל ירידה כזאת כואבת יותר משעלייה מקבילה משמחת. מי שבודק פעם ברבעון רואה בעיקר את המגמה. אותו תיק בדיוק, חוויה שונה לגמרי, והחוויה היא שקובעת אם שורדים את המפולת הבאה. לכסף הארוך, בדיקה של פעמיים-שלוש בשנה מספיקה לגמרי.
חשוב להפריד כאן בין שני דברים שמתבלבלים תמיד: יכולת לספוג סיכון ונכונות לספוג אותו. היכולת נמדדת בשנים עד המטרה, ביציבות ההכנסה וברשת הביטחון. הנכונות נמדדת בבטן, בלילה, מול מסך אדום. תיק טוב מכבד את הנמוך מביניהם. בן 30 עם עצבים של נייר עדיף שיחזיק 60% מניות ויחזיק מעמד, מאשר 90% שיימכרו בבהלה במפולת הראשונה. ההפרש בתשואה בין שתי הרמות האלה קטן בהרבה מההפרש בין מי שנשאר בשוק למי שברח ממנו ברגע הגרוע, וזה כל ההיגיון של התאמת הסיכון לאופי: התיק הטוב ביותר הוא זה שאפשר להחזיק בו לאורך זמן, גם כשקשה.
ומהצד המעשי, שלושה צעדים שהופכים את כל התיאוריה למציאות. הראשון: בדקו את החשיפה המנייתית האמיתית שלכם היום, בפנסיה, בהשתלמות, בגמל ובתיק הפרטי יחד, כי לרוב האנשים אין מושג מה המספר. השני: קבעו יעד חשיפה לכל קופסה לפי התאריך שלה, והצמידו אליו את המסלול. השלישי: כתבו לעצמכם מראש, במשפט אחד, מה אתם עושים בירידה של 25%. ההחלטה שמתקבלת בשקט, לפני הסערה, היא זו שמחזיקה כשהיא מגיעה, והיא ההבדל האמיתי בין תיק שמצליח לתיק שמתרסק, הרבה יותר מכל נוסחה עם גיל בתוכה.
