כמה פנסיה צריכה להיות לכם בכל גיל? בדיקת מצב מלאה, עשור אחרי עשור
הצבירה שמופיעה בדוח הפנסיה היא אחד המספרים החשובים במשק הבית, ורוב האנשים חולפים על פניו בלי לדעת אם הוא טוב. מדריך שעובר עשור אחרי עשור: כמה סביר שיהיה בקרן בכל גיל, איך המספר נבנה, ואיך סוגרים פער
פעם בשנה נוחת הדוח השנתי של קרן הפנסיה, ובו מספר אחד גדול: הצבירה. בת 41 עם 420 אלף שקל בקרן רוצה לדעת אם היא במקום סביר, בן 55 עם 800 אלף תוהה אם הוא בבעיה, ולרוב אין להם מול מה למדוד. הדוח מציג את המספר, בלי ההקשר שהופך אותו למידע שימושי.
המדריך הזה נותן את ההקשר. הוא עובר עשור אחרי עשור, מציב ליד כל גיל טווח התמצאות שקוף, מסביר בדיוק איך הטווח חושב, ומפרט מה עושים מי שנמצאים מתחתיו. חשוב מראש: אלה טווחי כיוון ובסיס לבדיקה עצמית, ואצל מי שרחוק מהם המסקנה היא תוכנית עבודה, שום דבר מעבר.
לפני הטווחים, שווה לדעת מה בכלל מחפשים בדוח השנתי. חמישה מספרים מספרים את כל הסיפור: הצבירה הכוללת, סך ההפקדות שנכנסו בשנה האחרונה, דמי הניהול ששולמו בפועל, התשואה שהקרן השיגה במסלול שלכם, ותחזית הקצבה החודשית לגיל הפרישה. מי שמאתר את חמשת אלה בדוח אחד כבר יודע על הפנסיה שלו יותר מרוב הציבור.
איך נבנית צבירה פנסיונית: שלושה מספרים ורציפות אחת
המספר הראשון הוא ההפקדה. לשכיר בישראל נכנסים לקרן מדי חודש כ-18.5% עד 20.8% מהשכר ברוטו: חלק עובד, חלק מעסיק ורכיב פיצויים. כלל אצבע נוח לזכירה: על כל 1,000 שקל ברוטו במשכורת, בסביבות 190 עד 210 שקל זורמים לפנסיה מדי חודש. מי שמרוויח 12 אלף שקל מפקיד בפועל כ-2,300 עד 2,500 שקל בחודש, בלי להרגיש.
המספר השני הוא התשואה. הכסף בקרן מושקע בשוק ההון, וברוב הקרנות במסלול תלוי גיל: מנייתי ותנודתי יותר בגיל צעיר, סולידי יותר לקראת פרישה. מסלולים מנייתיים השיגו לאורך עשורים תשואה שנתית ממוצעת בסביבות 7%, עם שנים טובות ורעות בדרך. התשואה הזאת, ואפקט הריבית דריבית שלה, אחראים בסוף הדרך לרוב הצבירה - יותר מההפקדות עצמן.
המספר השלישי הוא דמי הניהול. הממוצע בקרנות הפנסיה נע בסביבות 1.5% עד 2% מההפקדות השוטפות וכ-0.15% עד 0.2% מהצבירה, וקרנות ברירת המחדל שנבחרו במכרזי המדינה גובות פחות. ההבדל בין דמי ניהול גבוהים לנמוכים נשמע זעיר, ובחשבון של 40 שנה הוא מסתכם בעשרות עד מאות אלפי שקלים.
דוגמה קטנה לקנה המידה: על צבירה של חצי מיליון שקל, הפרש של 0.3% בדמי הניהול מהצבירה שווה 1,500 שקל בשנה - וההפרש הזה גדל יחד עם הקרן ומצטבר עם השנים לסכומים של דירת חדר. ההתמקחות על דמי ניהול היא שיחת הטלפון המשתלמת ביותר שרוב האנשים דוחים.
ומעל שלושת המספרים עומדת הרציפות. חודשים בלי הפקדות - בין עבודות, בחופשות ארוכות, בתקופות עצמאות בלי הפקדה - פותחים חורים שקשה לסגור. הגורם ההרסני מכולם הוא משיכת כספי פיצויים בעת החלפת עבודה: הכסף יוצא, הפטור ממס נפגע, והצמיחה העתידית שלו נעלמת מהקרן.
גם הפסקות שנראות קטנות מצטברות: שנתיים בלי הפקדות בתחילת הדרך, על שכר צנוע של 12 אלף שקל, הן כ-60 אלף שקל של הפקדות שחסרות - ובמונחי גיל פרישה, אחרי עשרות שנות תשואה, מדובר במאות אלפי שקלים של צבירה שהתאדו. מי שיוצא לתקופה בלי מעסיק יכול להמשיך להפקיד באופן עצמאי ולשמור על הרצף, כולל על הכיסויים הביטוחיים שבקרן.
איך חושבו הטווחים כאן, ולמה במשכורות
ההנחות פשוטות וגלויות: תחילת עבודה סדירה באמצע שנות ה-20, הפקדות מלאות לאורך הדרך עם הפסקות קצרות בלבד, תשואה ממוצעת של מסלול תלוי גיל, ודמי ניהול בינוניים. הטווחים מוצגים במשכורות ברוטו נוכחיות, כי כך הם עובדים לכל רמת שכר: מי שמרוויח 10 אלף שקל ומי שמרוויח 20 אלף מודדים כל אחד מול המשכורת שלו.
וכך נראה החישוב במספרים פשוטים: שכר של 10,000 שקל מזרים לקרן כ-2,000 שקל בחודש, שהם 24 אלף שקל בשנה. אחרי עשר שנים הופקדו כרבע מיליון שקל, והתשואה המצטברת מוסיפה עליהם עוד עשרות אחוזים, תלוי באיזה שנים נפלו בדרך. ככל שמתקדמים, חלקה של התשואה בצבירה גדל, ובסוף הדרך הוא עובר את חלקן של ההפקדות עצמן.
עוד הערה חשובה למבוגרים יותר: פנסיית חובה קיימת בישראל משנת 2008 בלבד. מי שנמצא היום בשנות החמישים או השישים שלו עבר חלק מהקריירה בלי הפקדות מסודרות, והטווחים בגילים האלה כבר לוקחים את זה בחשבון. מי שבכל זאת רחוק מהם - המנופים בהמשך רלוונטיים אליו במיוחד.
והערה על פערים בין בני זוג: קריירות עם חופשות לידה, עבודה חלקית ושכר נמוך יותר מייצרות צבירות קטנות יותר, ולכן אצל זוגות נכון למדוד את שתי הקרנות יחד, מול ההכנסה המשותפת, ולוודא ששני בני הזוג צוברים ברציפות. פער גדול בין הקרנות הוא סיבה טובה להגדיל הפקדות דווקא אצל הצד עם הצבירה הנמוכה, וגם שיקול מרכזי בבחירת כיסויים ביטוחיים בהמשך הדרך.
גיל 30: בסביבות 8 עד 15 משכורות
אחרי חמש עד שבע שנות עבודה, הצבירה הסבירה עומדת על 8 עד 15 משכורות ברוטו. למרוויחים 10 אלף שקל זה 80 עד 150 אלף שקל בקרן; למרוויחים 15 אלף - 120 עד 220 אלף בקירוב. מי שהתחיל לעבוד מאוחר, אחרי תואר ארוך או שירות משמעותי, ימצא את עצמו מתחת לזה, וזה צפוי לגמרי בגילו.
הבדיקה החשובה בגיל 30 היא בכלל בדוח עצמו: שההפקדות נכנסות בפועל מדי חודש (מעסיקים מאחרים לפעמים, וזו עבירה שאפשר לתפוס מוקדם), שדמי הניהול נמוכים, ושמסלול ההשקעה מנייתי ברובו. במרחק של כמעט 40 שנה מהפרישה, לתנודות בדרך אין כמעט משמעות, ולתשואה יש משמעות עצומה: הפרש של אחוז אחד בתשואה השנתית משנה את הקצבה הסופית בעשרות אחוזים.
עוד משימה של תחילת הדרך: איחוד קופות. מי שהספיק לעבוד בשלושה מקומות מחזיק לפעמים שלוש קרנות קטנות, כל אחת עם דמי ניהול משלה. ריכוז הצבירות בקרן אחת, למשל באחת מקרנות ברירת המחדל הזולות, חוסך כסף ומפשט את המעקב לשנים קדימה.
גיל 35: בסביבות 20 עד 30 משכורות
עשור לתוך הקריירה, הטווח עולה ל-20 עד 30 משכורות: 200 עד 300 אלף שקל למרוויחים 10 אלף, 300 עד 450 אלף למרוויחים 15 אלף. בשלב הזה הריבית דריבית כבר מתחילה להיראות בדוח: שורת הרווחים מההשקעות מתקרבת בהדרגה לשורת ההפקדות השנתיות.
זה גם הגיל שבו רוב האנשים מחליפים עבודה, ולכן הפיתוי הגדול: משיכת הפיצויים. סכום של 50 אלף שקל שנמשך בגיל 35 היה צפוי לצמוח עד הפרישה למאות אלפי שקלים, ומשיכתו גוררת גם מס מיידי וגם פגיעה בפטור העתידי על הקצבה. מי שחייב נזילות בין עבודות עדיף שיחפש אותה בכל מקום אחר: קרן השתלמות נזילה, חיסכון פנוי, ואפילו הלוואה זולה על חשבון הקרן עצמה.
ההלוואה הזאת, אגב, היא כלי שכדאי להכיר: חלק מהקרנות מאפשרות ללוות עד שיעור מסוים מהצבירה, בריבית נמוכה יחסית לשוק, בלי לגעת בכסף עצמו ובלי לפגוע ברצף. למי שנקלע למצוקת מזומנים זמנית, זה כמעט תמיד עדיף על משיכת פיצויים.
גיל 40: בסביבות 35 עד 50 משכורות
אמצע הקריירה אצל רבים. הטווח: 35 עד 50 משכורות ברוטו, כלומר 350 עד 500 אלף שקל למרוויחים 10 אלף שקל, וסביב 500 עד 750 אלף למרוויחים 15 אלף. מכאן והלאה הצבירה מתחילה לגדול בקצב מפתיע, כי הרווחים על הצבירה הקיימת עוברים את גובה ההפקדות החדשות.
לעצמאים גיל 40 הוא תמרור עצירה. חובת ההפקדה לעצמאים נמוכה בהרבה מזו של שכירים, ומי שמפקיד את המינימום בלבד צובר בקצב איטי כמעט בחצי. הפתרון: הפקדה וולונטרית שמדביקה את שיעורי השכירים, ומיצוי הטבות המס שמגיעות איתה. להרחבה: אחד שכיר ואחד עצמאי - כך מנהלים נכון את הכסף המשפחתי
בגיל 40 שווה לפתוח גם את עמוד הביטוחים שבתוך הקרן: כיסוי נכות שמחליף הכנסה במקרה של אובדן כושר עבודה, וכיסוי שאירים שמגן על המשפחה. המחיר שלהם יורד מהתשואה, ולכן חשוב שיתאימו למצב המשפחתי בפועל - מי שהתגרש, התחתן או הביא ילדים צריך לעדכן, והעדכון לוקח דקות באזור האישי.
גיל 45: בסביבות 55 עד 75 משכורות
הטווח: 55 עד 75 משכורות, כלומר 550 עד 750 אלף שקל למרוויחים 10 אלף, ומעל 800 אלף למרוויחים 15 אלף. מי שנמצא כאן בטווח יכול לראות את קו הסיום: הצבירה הקיימת לבדה, גם בלי שקל נוסף, צפויה לצמוח עד גיל 67 לכדי פי שניים וחצי עד שלושה במונחים נומינליים, לפי תשואות העבר הממוצעות.
מי שמתחת לטווח מחזיק בגיל 45 בשלושה מנופים חזקים. הראשון: דמי ניהול - מעבר לקרן זולה או התמקחות פשוטה. השני: מסלול השקעה - צבירה שיושבת במסלול סולידי מדי בגיל הזה מוותרת על שני עשורים של תשואה עודפת. השלישי: הגדלת הבסיס - כל עליית שכר מגדילה אוטומטית את ההפקדה, ומי שמוסיף לצידה חיסכון פרטי בקרן השתלמות או בקופת גמל להשקעה בונה שכבת פנסיה שנייה. להרחבה: קרן השתלמות: החיסכון הפטור ממס שרוב הציבור מפספס
נושא נוסף ששווה בדיקה בגיל הזה: רכיבי שכר בלי הפרשות. אצל רבים הבונוסים, השעות הנוספות והעמלות נשארים מחוץ לבסיס ההפקדה הפנסיונית, והפער מצטבר. שיחה עם המעסיק על הרחבת הבסיס, או הפקדה פרטית מקבילה, סוגרות את החור הזה בשקט.
גיל 50: בסביבות 75 עד 100 משכורות
הטווח: 75 עד 100 משכורות, כלומר 750 אלף עד מיליון שקל למרוויחים 10 אלף שקל, ו-1.1 עד 1.5 מיליון למרוויחים 15 אלף. מול גיל הפרישה שנקבע לרוב על 67, נשארו כ-17 שנות הפקדות, והן משמעותיות: אצל שכיר ממוצע ייכנסו בהן לקרן עוד חצי מיליון שקל ויותר של הפקדות, עוד לפני התשואה עליהן.
פער בגיל 50 עדיין נסגר, והמספרים מדויקים: כל 1,000 שקל של חיסכון חודשי נוסף מגיל 50 ועד 67, בתשואה ממוצעת, מצטברים לסביבות 350 עד 400 אלף שקל - שמתורגמים אחר כך לתוספת קצבה של כ-1,800 עד 2,000 שקל בחודש. מי שמעלה את ההפקדה בגיל הזה עושה את אחת העסקאות המשתלמות שנותרו לו. להרחבה: פנסיה בגיל 50: כל הכלים לפרישה בטוחה בלי להתרסק
גיל 55: בסביבות 100 עד 130 משכורות
הטווח: 100 עד 130 משכורות, כלומר מיליון עד 1.3 מיליון שקל למרוויחים 10 אלף, ו-1.5 עד 2 מיליון למרוויחים 15 אלף. הדוח השנתי בגיל הזה כבר מציג תחזית קצבה, ושווה להתעכב עליה: היא מחושבת בהנחת המשך הפקדות עד 67, כך שמי ששוקל פרישה מוקדמת צריך לבקש מהקרן תחזית מותאמת.
הבדיקה המרכזית של גיל 55 היא סיכון. מפולת של 30% שנתיים לפני פרישה שונה לגמרי ממפולת כזאת בגיל 35, כי הזמן לתיקון קצר. מסלול תלוי גיל מוריד את הסיכון אוטומטית; מי שבחר בעבר מסלול מנייתי מלא צריך להחליט עכשיו, בראש צלול, כמה מהצבירה יישאר שם. פתרון ביניים מקובל: הצבירה הקיימת עוברת בהדרגה למסלול מתון, וההפקדות החדשות ממשיכות למנייתי.
בגיל 55 שווה לעדכן גם את הכיסויים שבקרן: מי שילדיו בגרו, או שבן זוגו הפסיק להיות תלוי בו כלכלית, יכול לבחון ויתור על חלק מכיסוי השאירים ולהפנות את העלות שנחסכת ישירות לצבירה. ההחלטה הפיכה אם המצב המשפחתי משתנה, והיא נבחנת מול הקרן אחת לכמה שנים, רצוי יחד עם בדיקת דמי הניהול.
גיל 60: בסביבות 130 עד 165 משכורות
הטווח: 130 עד 165 משכורות, כלומר 1.3 עד 1.65 מיליון שקל למרוויחים 10 אלף שקל, ומעל 2 מיליון למרוויחים 15 אלף. אלה שנות הסיום, והכלי החזק ביותר שנשאר הוא דווקא לוח הזמנים: דחיית הפרישה. כל שנת עבודה נוספת אחרי 67 מוסיפה לקצבה בסביבות 5% עד 8% - עוד הפקדות, עוד תשואה, מקדם המרה טוב יותר ושנת משיכה אחת פחות.
גיל 60 הוא גם הזמן לתכנן את הצד השני של המשוואה: כמה בכלל צריך. מי שממפה את ההוצאה החודשית הצפויה בפרישה, מול הקצבה הצפויה וקצבת אזרח ותיק מביטוח לאומי, מגלה לפעמים שהוא קרוב יותר משחשב - או שנדרשת עוד תקופת עבודה, ועדיף לדעת את זה בגיל 60 מאשר בגיל 66. להרחבה: עצמאות כלכלית - מתי וכמה כסף צריך כדי לפרוש?
חשוב גם לדעת: פרישה ועבודה חיות יפה יחד. אפשר להתחיל לקבל קצבת פנסיה ולהמשיך לעבוד במשרה חלקית, ואפשר לדחות את קצבת אזרח ותיק תמורת תוספת קבועה עליה. השילובים האלה פותחים מרחב תמרון גדול, ומי שמתכנן אותם מראש בוחר במקום להיגרר.
גיל 67: בסביבות 170 עד 220 משכורות, ומה שהן קונות
מי שהגיע לפרישה עם 170 עד 220 משכורות ברוטו בקרן נמצא בטווח שמייצר קצבה מכובדת. התרגום פשוט: הצבירה מחולקת במקדם המרה שנע בדרך כלל בין 180 ל-210, תלוי בגיל, במין ובמסלול הקצבה שנבחר. כל מיליון שקל בקרן שווה בקירוב 5,000 שקל קצבה בחודש, לפני מס ולכל החיים.
הקצבה בקרנות החדשות צמודה למדד ומשולמת לכל החיים, ובמסלול עם הבטחת תקופת תשלומים היא ממשיכה לשאירים גם אם החוסך נפטר מוקדם. הבחירה בין מסלולי הקצבה נעשית פעם אחת, ברגע הפרישה, ולכן היא מחייבת מחשבה מוקדמת על בן הזוג ועל הילדים.
למרוויחים 10 אלף שקל, טווח של 1.7 עד 2.2 מיליון מתורגם לקצבה של סביב 8,500 עד 11 אלף שקל בחודש, ומעליה מצטרפת קצבת אזרח ותיק. שיעור התחלופה - היחס בין הקצבה למשכורת האחרונה - יוצא אז סביב 85% ומעלה, שנחשב מצב מצוין. מי שמגיע עם פחות עדיין מחזיק בהחלטות חשובות: מסלול קצבה עם הבטחת תקופת תשלומים, פריסת משיכות מכספים פטורים, ותזמון נכון של מימוש נכסים אחרים.
ומילה על מס: חלק מהקצבה החודשית פטור ממס במסגרת כללי הקצבה המזכה, והיקף הפטור תלוי בהיסטוריה של משיכות פיצויים פטורות. תיאום מס וקיבוע זכויות מול רשות המסים לפני הפרישה הם צעד שמתרגם ישירות לעוד כסף בכל חודש, ורצוי לעשות אותו עם איש מקצוע.
ולפני החתימה על טופס הפרישה, שווה לבדוק את המפה כולה: לוודא באתר הר הכסף שאין קופות נשכחות, לרכז צבירות מפוזרות, ולהבין איך הקצבה, קרן ההשתלמות ותיק ההשקעות עובדים יחד כמקור הכנסה אחד. להרחבה: כמה כסף צריך כדי לפרוש עם 10, 15 או 20 אלף שקל בחודש
