משפט אחד מיותר כמעט עלה לאחיין בירושה של בית

מה קורה כשאדם מבוגר חותם על צוואה חדשה, ובלי לשים לב, מוחק בסעיף שגרתי אחד צוואה קודמת שהתכוון להשאיר בתוקף? זו השאלה שהגיעה לשולחנה של השופטת סגלית אופק בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, במקרה שבו כמעט נשלל מאדם בית שלם, בגלל נוסח פורמט שמופיע בכל צוואה שנייה.

הסיפור מתחיל בגבר, אלמן וללא ילדים, שנפטר בגיל 93 והותיר אחריו שני נכסים: דירה בתל אביב, ובית פרטי בנס ציונה. עוד ב-2002 הוא ערך צוואה ראשונה שבה הוריש את מלוא הזכויות בבית בנס ציונה לאחיינו. אבל ב-2020, 18 שנה מאוחר יותר, הוא חתם על צוואה נוספת. הפעם הוא ציווה "את כל זכויותיי ורכושי מכל מין וסוג שהוא" לחמישה יורשים בחלקים שווים, תוך שהוא הבהיר שמדובר בדירה בתל אביב ובכספיו. הבעיה: הצוואה החדשה כללה גם משפט מסכם נפוץ: "צוואתי זו הינה האחרונה והיא מבטלת כל צוואה קודמת שנעשתה".

שני הצדדים במשפחה נלחמו על הפרשנות של הנוסח. שתי תובעות טענו שיש לכבד את הצוואה המאוחרת כלשונה, כלומר לחלק את כל הרכוש, כולל הבית בנס ציונה, בין חמשת היורשים בשווה. האחיין שהיה אמור לרשת את הבית לפי הצוואה הראשונה טען שמדובר בטעות בלבד: המנוח מעולם לא התכוון לבטל את מה שהבטיח לו 20 שנה קודם, והמשפט המבטל נכתב באופן אוטומטי כחלק מנוסח סטנדרטי.

איך מוכיחים טעות בצוואה?

סעיף 30(ב) לחוק הירושה מאפשר לבית המשפט לתקן הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות, אך רק אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה אלמלא הטעות. אחרת, ההוראה כולה בטלה. השופטת אופק ציטטה פסיקה שלפיה יש להראות ידיעה שמסירה "כל ספק סביר באשר לכוונת המצווה". הנטל להוכיח זאת מוטל על מי שטוען לטעות - במקרה הזה, על האחיין.

בית המשפט בחן שורה ארוכה של ראיות. התברר שבין המנוח לאחיין שררו יחסים קרובים "כמו אב ובן", כפי שסיפרה אחת העדות. האחיין אף השקיע יותר ממיליון שקל בשיפוץ הבית בנס ציונה, בידיעת המנוח ובהסכמתו. בנוסף, אחת מבנות המשפחה שהגישה בהתחלה את הבקשה לקיים דווקא את הצוואה המאוחרת, חזרה בה באמצע ההליך, והצהירה: "אני לא עומדת על הבקשה... מה שיהיו תוצאות ההליך אני אקבל" - צעד שהשופטת נתנה לו חשיבות משמעותית, בעיקר משום שהוא עמד בסתירה לאינטרס הכלכלי הישיר שלה.

חקירתו של עורך הדין שערך את הצוואה המאוחרת חשפה עוד פרט מטריד: לדבריו, "אני עדיין חושב שזה פורמט שקיים בכל הצוואות", כשהתייחס למשפט המבטל. הוא גם העיד שהמנוח סיפר לו רק על הדירה בתל אביב, ושהוא עצמו לא זוכר אם הקריא למנוח את סעיפי הצוואה או הסביר לו את המשמעות המשפטית של ביטול צוואות קודמות. השופטת ציינה גם כי המנוח לא ידע לקרוא עברית, ולכן בכלל לא היתה לו הזדמנות לגלות את הטעות בעצמו.

לצד זאת, השופטת התרשמה כי התובעות הבינו היטב שנפלה טעות בצוואה, אך ביקשו לנצל את המצב לטובתן - בין היתר משום שנמנעו מלהביא לעדות דמויות מפתח שיכלו לתמוך בגרסתן, ונשענו בעיקר על עדויות שמיעה.

מה עם הטענה על "עסקה אסורה בירושה"?

התובעות ניסו גם טענה נוספת: שהסדר תמיכה כלכלית חודשי שהיה בין המנוח לאחיין מהווה עסקה עתידית אסורה בירושה, לפי סעיף 8(א) לחוק. גם הטענה הזו נדחתה - נקבע שהמנוח שמר כל הזמן על זכותו לשנות את צוואתו כרצונו, כך שלא מדובר בהתחייבות שמונעת ממנו לשנות את דעתו.

בסופו של דבר הורתה השופטת אופק על תיקון הצוואה המאוחרת בדרך של מחיקת המשפט המבטל, כך שבפועל יתקיימו שתי הצוואות זו לצד זו: האחיין יירש את הבית בנס ציונה לפי הצוואה המוקדמת, ואילו יתר היורשים יקבלו את הדירה בתל אביב ואת הכספים לפי הצוואה המאוחרת. התובעות חויבו לשלם לאחיין הוצאות משפט בסכום של 60 אלף שקל.

• האב רצה שהבית יישאר במשפחה - ביהמ"ש מצא דרך לכך
• הבן קיבל את הדירה בצוואה הראשונה, אחיותיו בשנייה - מי יזכה?