תבע 38 אלף שקל מהשוכרים שלו - וקיבל אפס

בעל דירה בת ארבעה חדרים ברחוב הגליל בחיפה חשב שמגיע לו כסף, והרבה. אחרי חמש שנים שבהן התגוררו בדירה שלו זוג עם ארבעה ילדים קטנים (ובהמשך נולד גם ילד חמישי), הוא קיבל את הדירה בחזרה וגילה, לטענתו, נזקים בכל מקום. הוא שכר שמאי, קיבל חוות דעת עם אומדן של 25,057 שקל נזקים, הוסיף עוד 11 אלף שקל על איבוד ימי שכירות ו-2,714 שקל עלות השמאי, ותבע את הדיירים לשעבר על סכום כולל של 38,771 שקל. הבעיה: שופטת בית משפט השלום בחיפה קרן אניספלד לא קנתה את רוב הסיפור.

הרקע לפרשה מתחיל בהסכם שכירות מיולי 2020, לשנה עם אופציה לעוד שנה, שהוארך בהמשך בעל פה. לקראת קיץ 2025 הודיע בעל הדירה שהוא לא מאריך יותר, הדיירים מצאו דירה חלופית וביקשו לעזוב מוקדם, והוא אפילו ויתר על דרישה לדמי שכירות עד תום התקופה החוזית. אלא שכשקיבל את הדירה בחזרה, כך טען, הוא גילה ליקויים רבים. הוא כבר קודם לכן הגיש לביצוע בהוצאה לפועל על צ'ק ביטחון בסכום של 20 אלף שקל שקיבל מהשוכרים, וגבה מהם בפועל 19,207.68 שקל. עכשיו הוא רצה עוד.

הדיירים מצדם, טענו שהם קיבלו דירה עם בעיות רטיבות ועובש עוד לפני שנכנסו, שהחזירו אותה נקייה ומסודרת, ושבעל הדירה עצמו מנע מהם לצבוע אותה לפני העזיבה. את הטענה הזו בית המשפט דחה על הסף: בהסכם השכירות, ואף בהערה בכתב יד שכתבו הדיירים בעצמם, הם התחייבו במפורש להחזיר את הדירה "במצב בו קיבלנו אותם" - הצהרה כתובה ומפורשת שאי אפשר לסתור אותה בטענה בעל פה.

אבל גם התביעה של בעל הדירה נתקלה בבעיה רצינית. השופטת קבעה שהגשת חוות דעת שמאי, כשלעצמה, לא מספיקה כדי לזכות בכסף - צריך להוכיח כמה שולם בפועל על התיקונים. ובעל הדירה כבר תיקן את כל הליקויים עוד לפני שהגיש את התביעה. במקום להביא קבלות וחשבוניות, או לזמן את הקבלן שביצע את העבודות, הוא בחר שלא לעשות דבר מזה - וזה בדיוק מה שהפיל חלק ניכר מהתביעה. מעבר לכך, כשנשאל בחקירה על התיעוד שבידיו, הוא התחמק, עד שבית המשפט חייב אותו להשיב - ואז הוא הודה שיש לו קבלות שלא הציג.

לבחון "כל פגם באופן פרטני"

בחוות הדעת של השמאי מטעם התובע נמצאו גם שני פגמים מקצועיים: היא לא כללה בכלל ניכוי פחת על פריטים שהוחלפו, ולא הבחינה בין בלאי סביר של דירה שגרה בה משפחה חמש שנים לבין נזק אמיתי. השופטת כתבה שבמקרה כזה יש לבחון "כל פגם באופן פרטני" ולבדוק אם יש בו מרכיב של בלאי סביר. בסופו של דבר, במקום 25,057 שקל שנתבעו על נזקי הדירה, נפסקו לתובע 15 אלף שקל בלבד.

גם התביעה על אובדן דמי שכירות, שהתובע ביקש עבורה 11 אלף שקל, כמעט נמחקה. השמאי שהעריך את שווי דמי השכירות היה שמאי רכוש, לא שמאי מקרקעין. כלומר הוא לא באמת מוסמך להעריך שכר דירה. חוץ מזה, התובע לא הצליח להראות שכל התקופה שבה הדירה עמדה ריקה קשורה לנזקים. גרוע מכך, מהעדויות התברר שהתובע ידע על הנזקים עוד באמצע תקופת השכירות, ביקר בדירה, הזמין אנשי מקצוע, ובכל זאת יצר בכתב התביעה רושם כאילו "הופתע" לגלות אותם רק בסוף. השופטת לא אהבה את זה, וכינתה זאת גילוי חלקי ומגמתי. בסוף נפסקו לו רק 5,000 שקל על חודש שכירות אחד, כמחצית מהסכום שביקש.

הסכום הכולל שבו זכה בעל הדירה - 20 אלף שקל - יצא בדיוק תואם למה שהוא כבר גבה מהשוכרים בהוצאה לפועל דרך צ'ק הביטחון. כלומר בפועל הוא לא קיבל אף שקל נוסף. בית המשפט אף ציין שלא היתה הצדקה להגיש את התביעה מלכתחילה, ופסק לתובע רק 1,000 שקל הוצאות עבור בקשה נפרדת של הדיירים. מעבר לכך, איש מהצדדים לא זכה בהוצאות משפט - השופטת ציינה שגם עדות התובע וגם עדות הנתבע "הותירו רושם לא מהימן".