כמה מניות נכון להחזיק בגיל 55? התשובה תלויה במתי הכסף נדרש, פחות בגיל עצמו

בגיל 55 השאלה על שיעור המניות בתיק מפסיקה להיות תיאורטית. נשארו כ-12 שנה עד גיל הפרישה, הצבירה כבר גדולה מספיק כדי שתנודה של עשרה אחוזים תורגש בשקלים ופחות באחוזים, וכל שינוי במסלול משפיע על סכום שקשה לשחזר מהפקדות חדשות.

כלל האצבע המוכר ביותר גורס שאחוז המניות בתיק שווה ל-100 פחות הגיל. לפי החשבון הזה, בן 55 אמור להחזיק 45% מניות. הכלל נוח לזכירה ומספק תשובה מיידית, אך הוא מתעלם משני דברים שקובעים את התשובה האמיתית: מתי הכסף באמת נדרש, וכמה זמן הוא ימשיך לעבוד אחרי שהעבודה עצמה נגמרת.

העניין השני הוא זה שנוטה להישכח. פרישה בגיל 67 רחוקה מלהיות מועד הסיום של התיק. הכסף ממשיך לשרת את החוסך לאורך שני עשורים נוספים ולפעמים יותר, ולכן חלק ממנו עדיין מחזיק אופק השקעה של 25 עד 30 שנה - אופק שמצדיק חשיפה מנייתית משמעותית גם בגיל 55.

איפה עומדים בגיל 55

שכיר שהפריש ברציפות מאז שנות ה-20 מגיע לגיל 55 עם צבירה פנסיונית שנעה בדרך כלל בטווח של 100 עד 130 משכורות ברוטו. לצד הפנסיה יושבים לרוב קרן השתלמות, תיק פרטי, ולעיתים דירה עם משכנתא שכבר מתקרבת לסיומה. ההרכב הזה חשוב יותר מהסכום הכולל, מפני שלכל רכיב יש מועד שימוש משלו. הרחבה על ההחלטות הכלכליות של העשור הזה מופיעה במדריך על ההתנהלות הכלכלית בשנות ה-50.

כספי הפנסיה יתחילו להימשך בגיל 67 ויתפרסו כקצבה חודשית על פני עשרות שנים, כלומר השקל האחרון בהם ימתין עוד שלושה עשורים. כספי קרן ההשתלמות נזילים כבר היום ועשויים לשמש בכל רגע. התיק הפרטי עשוי להידרש בעוד שנתיים לחתונה של ילד, או להישאר בצד עוד עשור שלם. שלושה טווחי זמן שונים לגמרי, שקשה לכסות באחוז מנייתי יחיד.

ברירת המחדל הרגולטורית ממחישה את ההיגיון הזה. מסלולי ההשקעה תלויי הגיל, שהם מסלולי ברירת המחדל בקופות הגמל ובקרנות הפנסיה, מחולקים לשלוש קבוצות גיל: עד 50, מ-50 עד 60, ומעל 60. חוסך שמגיע לגיל שבו קיים מסלול ברירת מחדל אחר משויך אליו בחודש העוקב, אלא אם בחר אחרת. בן 55 יושב אפוא בקבוצה האמצעית, שרמת הסיכון בה נמוכה מזו של החוסכים הצעירים וגבוהה מזו של מי שכבר חצה את גיל 60.

חלוקה לפי טווח במקום לפי גיל

השיטה שעובדת טוב יותר מכלל אצבע יחיד היא לפרק את הכסף לשלושה דליים לפי מועד השימוש הצפוי, ולקבוע לכל דלי רמת סיכון משלו. במקום שאלה אחת גדולה על התיק כולו, מתקבלות שלוש שאלות קטנות שכל אחת מהן קלה יותר לענות עליה:

• פרישה בגיל 60 במקום 67: כמה עולה כל שנה מוקדמת
• מתחילים להשקיע בגיל 50: כמה שנים יש לכסף לעבוד

כשמחברים את שלושת הדליים אצל בן 55 טיפוסי, המשקל המנייתי הכולל נוחת בדרך כלל בטווח של 45% עד 65%. זה טווח רחב בכוונה. הקצה התחתון מתאים למי שנשען כמעט לגמרי על התיק כמקור הכנסה בפרישה, ואילו הקצה העליון מתאים למי שצפוי לקבל קצבה תקציבית, שכר דירה או ירושה - הכנסות שמפחיתות את התלות בשוק ומאפשרות לספוג תנודתיות.

שווה לשים לב שהחלוקה הזו מתייחסת לכלל הנכסים יחד. חוסך שמחזיק 70% מניות בקרן הפנסיה ואפס מניות בתיק הפרטי מגיע בפועל לתמהיל שונה לגמרי ממי שמחזיק 45% בשני החשבונות, גם אם הממוצע המשוקלל דומה. הבדיקה צריכה להיעשות ברמת כלל התיק, ובאופן שמזהה איזה חשבון מיועד לאיזו מטרה.

חמש השנים שסביב הפרישה

הסיכון המשמעותי ביותר בגיל הזה נושא שם מדויק: סדר התשואות. שני חוסכים שיחוו בדיוק את אותה תשואה ממוצעת לאורך 20 שנה עשויים להגיע לתוצאות שונות מאוד, אם אצל אחד הירידות הגיעו בהתחלה ואצל השני בסוף. מי שמושך כסף מהתיק בזמן שהוא נמוך מוכר יחידות רבות יותר עבור אותו סכום, והתיק מתקשה להתאושש גם כשהשוק חוזר לעצמו.

המספרים ממחישים את הפער. תיק של 1.2 מיליון שקל עם 60% מניות שסופג ירידה של 30% בשוק המניות מאבד כ-216 אלף שקל, כלומר כ-18% מהשווי הכולל. בן 55 שנשארו לו 12 שנות עבודה יכול להמתין להתאוששות, ובינתיים ההפקדות החודשיות שלו רוכשות יחידות במחיר נמוך. בן 66 שמתחיל למשוך בדיוק באותו רגע נועל חלק מההפסד, ומשם קשה בהרבה לסגור אותו.

מכאן נגזרת המסקנה המעשית: הירידה בסיכון צריכה להתבצע בהדרגה ובמועד שנקבע מראש, במקום בתגובה לאירועי שוק. הקטנה של כמה אחוזים בשנה לאורך העשור שלפני הפרישה מגיעה לאותה תוצאה כמו מעבר חד, בלי הסיכון של תזמון שגוי. מי שמעדיף פתרון פשוט יכול להשאיר את הכסף במסלול תלוי הגיל, שמבצע את ההדרגתיות הזו אוטומטית.

• בן 40 עם 50 אלף שקל בלבד: כמה עוד אפשר לתקן?
• בן 50 עם 300 אלף שקל: איפה זה ממקם אתכם?

פרט שראוי להדגיש: הכסף בקרן הפנסיה ממשיך להיות מושקע גם אחרי הפרישה. הקצבה החודשית מתעדכנת לאורך השנים בהתאם לתשואה שהקרן משיגה ביחס להנחת התשואה שלפיה חושבה, ולכן מי שעובר למסלול סולידי לחלוטין בגיל 67 מקבע לעצמו סיכוי נמוך לעדכון חיובי בהמשך. זו אחת הסיבות לכך שגם בפרישה נשמרת בדרך כלל חשיפה מנייתית מסוימת, במקום מעבר מלא לאפיקים חסרי סיכון.

הסיכונים משני הכיוונים

שמרנות יתר עולה כסף בשקט. תיק שמניב תשואה ריאלית אפסית לאורך 12 שנה שומר על המספר הנקוב אך מאבד כוח קנייה: באינפלציה של 2.5% בשנה, אלף שקלים היום שווים כ-744 שקלים בכוח קנייה בגיל 67. בן 55 שמעביר את כל כספו למסלול סולידי מגן על עצמו מפני תנודתיות ומוותר בו זמנית על המנגנון היחיד שמנצח אינפלציה לאורך זמן.

סיכון יתר פועל בכיוון ההפוך. תיק עם 85% מניות בגיל 55 עשוי להניב תשואה גבוהה, אך משבר עמוק שנתיים לפני הפרישה עלול לדחות אותה בשנים או להקטין את הקצבה החודשית בשיעור משמעותי. ההבדל בין בן 35 לבן 55 הוא שלראשון נותרו עוד שלושה עשורים של הפקדות שירכשו יחידות במחירים נמוכים, ולשני נותר הרבה פחות מכך.

הטעות השלישית שכיחה מכולן, והיא מגיעה מהתנהגות יותר מאשר מהקצאה. חוסך שמחזיק 60% מניות ועובר למסלול סולידי אחרי ירידה של 20% ממיר הפסד זמני להפסד קבוע, ומפספס את ההתאוששות שמגיעה לרוב בשלב שבו הסנטימנט עדיין שלילי. ההקצאה הנכונה היא זו שהחוסך מסוגל להחזיק בה גם בשנה גרועה, ולכן עדיף שיעור מנייתי צנוע יותר שנשמר לאורך זמן מאשר שיעור גבוה שננטש ברגע הקשה.

יש גם משתנה שאין לו קשר לגיל כלל: מקורות ההכנסה האחרים בפרישה. מי שצפוי לקבל קצבת אזרח ותיק מהביטוח הלאומי לצד קצבה פנסיונית, ואולי גם שכר דירה, מכסה את ההוצאות הקבועות שלו ממקורות יציבים, והתיק שלו נדרש בעיקר להוצאות המשתנות. במצב כזה אפשר להחזיק שיעור מנייתי גבוה יותר בלי להגדיל את הסיכון האמיתי לרמת החיים. מי שכל הכנסתו העתידית תלויה בתיק נמצא במצב הפוך, וזהירות גדולה יותר מוצדקת אצלו.

מה כדאי לבדוק השנה

הבדיקה הראשונה היא מיפוי: באיזה מסלול יושב כל אחד מהחשבונות בפועל. חוסכים רבים מניחים שהם במסלול כללי ומגלים שהם במסלול מנייתי שנבחר לפני עשור, או להפך. המסלקה הפנסיונית והממשקים של הגופים המוסדיים מציגים את זה תוך דקות, וההפתעה שכיחה יותר ממה שנדמה.

הבדיקה השנייה היא התאמה בין הכסף למטרה. כדאי לרשום לצד כל חשבון את מועד השימוש המשוער שלו, ואז לבחון אם רמת הסיכון בו תואמת את הטווח. כסף שמיועד לשיפוץ בעוד שנתיים ויושב במסלול מנייתי הוא הפער הנפוץ ביותר שעולה מהתרגיל הזה, והתיקון שלו מיידי.

הבדיקה השלישית היא איזון מחדש. תיק שנקבע לפני חמש שנים על 55% מניות עשוי לעמוד היום על 68% פשוט מפני שהמניות עלו יותר מהאג"ח, וכך רמת הסיכון גדלה בלי שהתקבלה על כך החלטה. איזון שנתי אחד, במועד קבוע, מחזיר את התמהיל ליעד ומוכר את מה שעלה כדי לרכוש את מה שפיגר. בגיל 55, כשהצבירה גדולה והזמן לתיקון מתקצר, הפעולה השגרתית הזו שווה יותר מכל ניסיון לתזמן את השוק.