מנהלת במכון גמילה פוטרה בטלפון, ותקבל כ-70 אלף שקל

שנתיים וקצת עבדה אלבינה קונץ בר כמנהלת טיפולית במכון גמילה מהתמכרויות. באותה עבודה, באותו מבנה, מול אותם מטופלים ותחת אותו מנהל. ובכל זאת, לאורך התקופה הזו התחלף המעסיק הרשמי שלה לא פחות משלוש פעמים - פעם עמותה, פעם חברה, ופעם מכון שיקום. בסוף, כשהגיע הרגע לשלם לה את מה שמגיע לה, כל אחד מהגופים האלה טען שהוא לא אחראי לתקופות האחרות. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב לא קנה את זה.

לפי כתב התביעה, קונץ בר התקבלה לעבודה באוקטובר 2017 בעמותת צד לצד, שהקימה את מכון הגמילה. כעבור כשנה, שכרה החל להיות משולם דרך חברה חדשה שבבעלות אחד המייסדים. כשהחברה הזו הפסיקה לפעול ביוני 2019, שוב הוחלף השם בתלוש - הפעם למכון שיקום שבבעלות אמיל אובספיאן, איש שכונה במהלך המשפט הרוח החיה מאחורי המקום. אלא שביוני ויולי 2019, בין מעסיק למעסיק, לא שולם לה שכר כמעט בכלל.

בדצמבר 2019, אחרי חמישה חודשים בלי משכורת, קונץ בר החליטה שנמאס לה. היא דרשה מאובספיאן לקבל את הכסף באופן מיידי. לפי עדותה בבית הדין, התגובה היתה חדה: "הוא התעצבן עליי שדרשתי... הוא אמר לי 'אם את ככה דורשת אז פשוט אל תגיעי יותר'". מכתב פיטורים רשמי הגיע רק חודשים אחר כך, ובו נכתב, כך טענה קונץ בר, "באופן שקרי כי נערך שימוע טרם ההחלטה על פיטוריי".

הנתבעים מצדם, ניסו לצייר תמונה אחרת לגמרי: לטענתם היא לא פוטרה כלל אלא עזבה מרצונה, ומכתב הפיטורים נמסר לה רק כדי שתוכל לקבל דמי אבטלה. הבעיה של הגרסה הזו, כפי שציין בית הדין, היא פשוטה: "לא ברור מדוע זימנה אותה לשימוע" אם בכלל לא פיטרו אותה. וכשהנתבעים בעצמם לא הגישו שום תצהיר או ראייה לתמיכה בטענתם, זה פעל נגדם.

רצף העסקה למרות שלושה מעסיקים

הלב המשפטי של פסק הדין נוגע לשאלה אם שלושת הגופים שהעסיקו את קונץ בר לאורך הדרך צריכים להיחשב מעסיק אחד לצורך זכויותיה. בית הדין נשען על סעיף 30 לחוק הגנת השכר, שקובע שכשעסק עובר מיד ליד, המעסיק החדש נושא באחריות גם לחובות שנוצרו אצל קודמו. התובעת עצמה תיארה זאת כך בתצהירה: "מדי תקופה הוחלף התאגיד שהעסיק אותי על אף שלא היה כל שינוי בעבודת מרכז הגמילה או בזהות מנהלו... המשיך להשתמש באותו ריהוט והמשיך לשרת את אותם לקוחות".

בית הדין קיבל את הגרסה הזו במלואה, וקבע שהמכון האחרון - זה שהעסיק אותה כשפוטרה - אחראי לכל הזכויות שלה מתחילת דרכה במקום, כבר מ-2017.

אבל לא הכל הלך לטובת התובעת. היא ביקשה גם לחייב אישית את אובספיאן ואת בת זוגו, בטענה שהם ניצלו את החברות כדי להתחמק מתשלום. בית הדין דחה את הבקשה. השופטים הזכירו את ההלכה הוותיקה, שלפיה הרמת מסך היא "תרופה קיצונית" השמורה למקרים חריגים בלבד, כמו הברחת נכסים או מימון עצמי מזערי הם קבעו שגם אם אובספיאן היה הרוח החיה במקום, זה לא מספיק: "אין די בכך שהנתבע 4 ניהל והיה הרוח החיה בפעילות המקום כדי להוביל להרמת מסך".

בסופו של דבר, שלושת הגופים המעסיקים חויבו ביחד ולחוד לשלם לקונץ בר כ-44 אלף שקל, כולל השלמת שכר ליוני-יולי 2019, פיצויי הלנת שכר, הפרשי פנסיה, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי עבור אי-מסירת הודעה על תנאי העסקה. בנוסף, המכון האחרון בלבד חויב לשלם לה גם פיצויי פיטורים, פיצוי על פיטורים ללא שימוע ויתרת הודעה מוקדמת - עוד כ-28 אלף שקל. על כך נוספו 15 אלף שקל הוצאות משפט. בסך הכל, מדובר בפיצוי כולל בסכום של קרוב ל-72 אלף שקל.