שוטי, ספינתי: הישראלי שיקיף את העולם ב־250 יום, בלי GPS ובלי לעגון

בעוד כמה ימים, כשדניאל פינסקי יתרחק מחופי לה סאבל ד'אולון שבצרפת, הוא ישאיר מאחוריו משהו שרובנו כבר כמעט לא יודעים להסתדר בלעדיו: היכולת לדעת בכל רגע איפה אנחנו.

לא יהיה לו GPS שיסמן נקודה על מפה, אפליקציה שתראה מה מזג האוויר בהמשך הדרך או מערכת ניווט שתחשב עבורו מסלול. את המיקום שלו הוא יצטרך למצוא באמצעות השמש והכוכבים, סקסטנט, מצפן, מפות נייר וחישובים ידניים. אם משהו יתקלקל באמצע הדרך, לא יגיע טכנאי. אם שכח חלק חילוף, אי אפשר להזמין אחד לנמל הבא. ולמעשה, אין בכלל נמל הבא.

ביום ראשון, 6 בספטמבר, פינסקי בן ה־35 צפוי להיות הישראלי הראשון שיזנק למרוץ הגולדן גלוב (Golden Globe Race), הקפה של העולם לבדו, ללא עצירה וללא סיוע חיצוני. המסלול משתרע על כ־30 אלף מייל ימי, וההערכה שלו היא שיבלה כ־250 יום בים. המהירים עשויים לסיים בתוך כ־210 יום, ואחרים יכולים לבלות יותר מ־300 יום בדרך.

והסיכוי להגיע לקו הסיום רחוק מלהיות מובן מאליו. בשלוש המהדורות הקודמות של הגולדן גלוב יצאו לדרך 43 שייטים. רק תשעה סיימו.

מרוץ מודרני שמתעקש להישאר ב־1968

הגולדן גלוב הוא תחרות משונה במתכוון. בזמן שתחרויות ספורט אחרות מחפשות את החומרים החדשים ביותר, את מערכות המדידה המדויקות ביותר ואת הטכנולוגיה שתעניק עוד שבריר אחוז של יתרון, כאן עושים כמעט את ההפך.

המרוץ משחזר את רוח מרוץ הגולדן גלוב של הסאנדיי טיימס שנערך ב־1968, המרוץ הראשון שבו ניסו שייטים להקיף את העולם לבדם וללא עצירה. תשעה יצאו אז לדרך ורק אחד השלים את המשימה - רובין נוקס-ג'ונסטון הבריטי.

לכן גם ב־2026 המתחרים לא יכולים פשוט להגיע עם יאכטה חדשה ויקרה ככל שתקציבם מאפשר. המרוץ אמנם מחזיר אותם לתנאי הניווט של 1968, אבל זה לא אומר שהסירות עצמן צריכות להיות בנות כמעט 60 שנה. הן מוגבלות לדגמים בתכנון של לפני 1988. רק 22 דגמי סירות ייצור מאושרים להשתתף. הן צריכות להיות באורך של 32 עד 36 רגל, מתכנון שקדם ל־1988, בעלות קיל ארוך ומאפיינים נוספים שקבעו המארגנים.

הסירה של פינסקי, אקסודוס, לא רק עומדת בתנאים האלה אלא גם ותיקה בעצמה: זו באבא 35 שתוכננה על ידי רוברט פרי ונבנתה בטייוואן ב־1980. אורכה 10.67 מטרים ומשקלה קרוב לתשעה טונות.

גם הציוד צריך לחזור אחורה בזמן. אין ניווט לווייני, אין מכשירי ניווט אלקטרוניים ואין הגה אוטומטי אלקטרוני. תחזית מזג האוויר היא באחריות השייט, ואת יומן המסע כותבים ביד. פינסקי יצטרך לקבוע את מיקומו באמצעות ניווט אסטרונומי. הסקסטנט מודד את הזווית בין גרם שמיים, בדרך כלל השמש או כוכב, לבין האופק. מהמדידה, השעה המדויקת וטבלאות ניווט אפשר לחשב היכן נמצאת הסירה ולסמן את המיקום על מפת נייר.

ביום מעונן, כשאין שמש או כוכבים זמינים למדידה, נכנסים לתמונה חישובי דרך: כיוון ההפלגה, המהירות והמרחק שעברה הסירה מאז נקודת המיקום האחרונה הידועה. זה נשמע רומנטי הרבה יותר כשקוראים על זה על היבשה.

הילד שעזב את הבית בשביל הים

הדרך של פינסקי לקו הזינוק התחילה הרבה לפני רכישת אקסודוס. בגיל 14 הוא עזב את הבית ועבר ללמוד בפנימייה הימית קציני ים עכו. אחר כך שירת בחיל הים, למד הנדסת מכונות ועבד בנמל, אבל הים נשאר הציר המרכזי.

בגיל 23 קנה את הסירה הראשונה שלו, אסטריקס, מדגם אנדוור 38, ועבר לגור עליה במרינה בהרצליה. הסירה הצריכה שיפוץ משמעותי, ובמקום לקנות כלי שיט מוכן ולהתחיל להפליג, הוא למד בדרך גם את הצד המכני של החיים בים.

ב־2021 יצא למסע שתוכנן להימשך שנה. הוא נמשך הרבה יותר. בין 2021 ל־2024 השלים מסלול ארוך מישראל דרך הים התיכון, האוקיינוס האטלנטי, הקריביים ומרכז ודרום אמריקה וחזרה לאירופה. עד היום צבר יותר מ־20 אלף מייל ימי.

הרעיון להשתתף בגולדן גלוב ליווה אותו מאז שהמרוץ חודש ב־2018. באוקטובר 2025 הוא הפך מתוכנית לפרויקט מעשי: פינסקי קנה את אקסודוס, ונשארו לו כעשרה חודשים להפוך יאכטה שנבנתה ב־1980 לסירה שאמורה להחזיק אותו בחיים במשך שמונה או תשעה חודשים מסביב לעולם.

סירה ישנה לא הופכת את הסיפור לזול

אפשר היה לחשוב שהדרישה להשתמש ביאכטות בתכנון ישן הופכת את הגולדן גלוב לתחרות זולה יחסית. במידה מסוימת זה אכן חלק מהרעיון: להגביל את מרוץ החימוש הטכנולוגי ולאפשר לשייט טוב להתחרות בלי להזדקק ליאכטה חדשה בעלות של מיליונים.

המארגנים מעריכים שאפשר להגיע לקו הזינוק בתקציב של פחות מ־100 אלף אירו, ואם מוכרים את הסירה אחרי המרוץ, העלות נטו עשויה לדבריהם לרדת לפחות מ־45 אלף אירו. בקצה השני של הסקאלה אפשר בהחלט להוציא גם 300 אלף אירו.

אצל פינסקי החשבון עומד על כ־190 אלף דולר.

רכישת הסירה היא רק הסעיף הראשון. אחריה מגיעים השיפוץ, חיזוקים מבניים, איטום, התאמות להפלגת יחיד, מערכות חשמל ומים, מנוע והיגוי. לזה מתווספים ציוד בטיחות שנדרש על פי תקנות המרוץ, סירת הצלה, אמצעי חירום ותקשורת, מפרשים, החלפה וחיזוק של מערך התרנים והכבלים, חלקי חילוף, ביטוח, מרינות, נסיעות ובדיקות רפואיות. דמי ההשתתפות במרוץ לבדם עומדים על 11,500 אירו.

ויש כמובן אוכל לכשמונה חודשים. פינסקי צריך להעלות לסירה מראש כמעט את כל מה שיצטרך. מלאי המזון מתוכנן סביב אנרגיה, חלבון וסיבים, לצד תוספים, ומזון משומר תופס בו מקום משמעותי. הוא יוכל לדוג בדרך, אבל כפי שהסביר בעבר, אי אפשר לבנות את התפריט על ההנחה שהדגים ישתפו פעולה.

הפרויקט מוגדר על ידו כעצמאי וממומן מכיסו ובסיוע תומכים. באתר שהקים למסע הוא מגייס תמיכה עבור ההכנות, וכבר דיווח שהגיע ליעד גיוס ראשון של 175 אלף שקל. וכך מתקבל אחד הפרדוקסים של הגולדן גלוב: צריך להוציא מאות אלפי שקלים כדי להיפטר כמעט מכל הטכנולוגיה שאפשר לקנות בכסף.

עשרה חודשים להפוך סירה בת 46 לבית, מחסן וסדנה

בחודשים האחרונים האקסודוס הייתה יותר פרויקט הנדסי מיאכטה מוכנה. פינסקי נדרש להכין אותה לא רק להפלגה ארוכה, כי אם גם למציאות שבה אין איש נוסף על הסיפון. פעולה שבסירה רגילה אפשר לבצע בשניים צריכה להיות אפשרית לביצוע על ידי אדם אחד. מערכת שמתקלקלת צריכה להיות ניתנת לתיקון בים. ציוד כבד צריך להישאר במקומו גם כשהסירה מיטלטלת בגלים גדולים.

העבודות כללו מערך חבלים וכבלים חדש, טיפול בתורן, מערכות הסיפון וחיזוקים שונים. אפילו מוט הספינקר שלו הגיע באיחור של כ־20 יום, כשהשעון לקראת הזינוק כבר מתקתק. בתחילת אוגוסט דיווחו מארגני המרוץ כי הוא השלים את עבודות המערך, החזיר את התורן למקומו ועבר בהצלחה מבחן חובה למערכת חירום חלופית במקרה של פגיעה בתורן.

ובימים האחרונים הגיע גם האור הירוק. פינסקי היה המתחרה הראשון במהדורת 2026 שקיבל מהמארגנים את האישור הסופי לזינוק, לאחר שהוא והסירה השלימו את דרישות הבטיחות, הבדיקות וההליכים הנדרשים. בתום שמונה חודשים אינטנסיביים של הכנות, לפחות מבחינת הבוחנים, אקסודוס מוכנה.

חלק מההכנה היה לבדוק בנוסף לסירה גם את האדם שבתוכה. באחת מהפלגות האימון האחרונות פינסקי חצה כ־4,000 מייל באוקיינוס האטלנטי בתנאים המדמים ככל האפשר את כללי המרוץ.

בלי מכ"ם מודרני ובלי רשת האמצעים האלקטרוניים ששייט בן זמננו רגיל להישען עליה, גם משימות בסיסיות מקבלות משמעות אחרת. צריך לזהות כלי שיט, לעקוב אחרי מזג האוויר, לתקן תקלות ולשמור על הסירה תוך כדי ניסיון לישון.

השינה עצמה הופכת למשאב. אי אפשר פשוט ללכת לישון לשמונה שעות כשאין אדם נוסף שמסתכל החוצה. צריך לחלק את היממה בין מנוחה, ניווט, תחזוקה, אוכל, מעקב אחר התנאים והפעלת הסירה. ובתוך כל זה צריך גם להתקדם. פינסקי מעריך שבתנאים סבירים האקסודוס יכולה לעבור כ־120 עד 140 מייל ימי ביום. אבל בים אין ממוצע שמבטיח משהו: יום אחד אפשר להתקדם יפה, וביום אחר סערה או היעדר רוח יכולים לשנות את כל החשבון.

ומה קורה כשמגיעה סערה?

זו אולי הנקודה שבה הרומנטיקה של "אדם, סירה וים" פוגשת את המציאות. לפינסקי כבר יש ניסיון בסערות שבהן לא נותר הרבה לעשות חוץ מלהכין את הסירה ולחכות. הוא תיאר בעבר מצב שבו ירד אל תוך הסירה, אטם אותה, נשכב מתחת לשולחן והקיף את עצמו בכריות ובציוד כדי שאם הסירה תתהפך הוא לא ייזרק בתוך התא.

גם כשהרוח נחלשת, הים לא נרגע מיד. הגלים יכולים להמשיך עוד יום או יומיים. בגולדן גלוב הסיכון הזה מקבל ממדים אחרים. המסלול לוקח את המשתתפים דרך האוקיינוסים הגדולים ומסביב לכפים הגדולים בדרום כדור הארץ, הרחק מנמלים ומהאפשרות לקבל סיוע מהיר.

כללי המרוץ אומנם מחזירים את השייט לטכנולוגיה של 1968, אבל הבטיחות אינה באמת תקועה בשנות ה־60. המתחרים נושאים ציוד חירום ומעקב מודרני שנשלט על פי כללי התחרות. המארגנים יכולים לעקוב אחריהם, וקיימים נהלי קשר לצורכי בטיחות. כלומר, "בלי טכנולוגיה" מתייחס בעיקר ליכולת להשתמש בה כדי לנווט ולהשיג יתרון תחרותי - לא לוויתור מוחלט על אמצעים שנועדו להציל חיים.

גם הקשר עם העולם אינו אפס מוחלט. למתחרים יש תקשורת מוגבלת ומבוקרת לצורכי בטיחות ותקשורת המרוץ, והמארגנים מקיימים ראיונות תקופתיים באמצעות טלפון לווייני. מצלמות וציוד צילום מותרים בתנאים מוגדרים, כך שהמסע יתועד גם כשהסקיפרים עצמם אינם יכולים לפתוח אינסטגרם באמצע האוקיינוס.

250 יום עם אותו אדם

אחרי הסירה, האוכל, הניווט ומזג האוויר נשאר משתנה אחד שאי אפשר להחליף אם הוא מתקלקל: הסקיפר. 250 יום הם יותר משמונה חודשים. אין צוות לריב איתו, אבל גם אין עם מי לדבר בסוף יום קשה. אין מי שיחליף אותך כשאתה עייף, חולה או מפוחד. אין סוף שבוע ואין אפשרות לרדת לכמה שעות לחוף.

פינסקי עצמו מתייחס לחלק הזה לא כתופעת לוואי של המרוץ אלא כאחת הסיבות לעשות אותו. באתר שלו הוא מגדיר את הגולדן גלוב גם כמסע פנימי - חודשים שבהם כמעט כל ההסחות שממלאות את החיים הרגילים נעלמות.

אבל עוד לפני השאלות הפילוסופיות יש גם עניינים פרוזאיים מאוד. מאות ארוחות. בגדים שנרטבים. תיקונים. ספרים מודפסים במקום קורא דיגיטלי. מוזיקה באמצעים שמתאימים לכללי המרוץ. ימים שבהם השמש אינה מופיעה ואי אפשר לבצע את מדידת הניווט שרצית. ובעיקר הרבה מאוד זמן.

בימים האחרונים המרינה בלה סאבל ד'אולון מתמלאת באספקה, משפחות, חברים והשלמות אחרונות. 16 סקיפרים צפויים לעמוד על קו הזינוק. הצעיר שבהם בן 21, המבוגר בן 70.

עבור פינסקי, רוב רשימת המשימות הארוכה כבר מאחוריו. הסירה נקנתה, פורקה ושופצה. התורן הותקן, המפרשים והציוד נבדקו, האוכל עולה לסיפון ובדיקות הבטיחות הסתיימו. ביום ראשון יגיע החלק הפשוט ביותר להגדרה והקשה ביותר לביצוע: לצאת מצרפת, להמשיך להפליג ולא לעצור עד שחוזרים לאותה נקודה מהצד השני של העולם. אם הכול ילך לפי התוכנית, זה יקרה בערך 250 יום מאוחר יותר.

ובמשך כל הזמן הזה, אם פינסקי ירצה לדעת איפה הוא נמצא, הוא יצטרך להרים את הראש לשמיים.