מה קורה למוח כשמפסיקים להשתעמם

נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה עמדתם בתור בסופר, חיכיתם למעלית או נסעתם ברכבת הקלה, ופשוט הסתכלתם קדימה. לא על המסך, לא על אוזניות. רוב האנשים לא מצליחים להיזכר, וזו לא בדיחה על דור המסכים. זה שינוי שיש לו מחיר נמדד, והמחקר המוחי של עשרים השנים האחרונות יודע להצביע בדיוק על מה מוותרים.

הרשת שהתגלתה בטעות

בסוף שנות ה-90 חוקרים שסרקו מוחות ב-fMRI הבחינו במשהו מוזר. הם חיפשו איזורים שנדלקים כשאדם מבצע משימה, וגילו קבוצת איזורים שעושה בדיוק את ההפוך: היא דווקא נרגעת כשמתחילים לעבוד, ונדלקת בדיוק כשמפסיקים. מרקוס רייכל, נוירולוג מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, קרא לה "רשת ברירת המחדל" - default mode network.

המספר שהפך את התגלית הזו למשמעותית הוא אנרגטי. המוח שורף כעשרים אחוז מכל האנרגיה של הגוף, והחלק הארי מהתקציב הזה נשרף גם כשאתם לא עושים כלום מיוחד. רייכל כינה את זה "האנרגיה האפלה של המוח" - השאלה היא לאן הולך כל הכוח הזה כשאין משימה.

התשובה שהצטברה מאז היא שרשת ברירת המחדל עוסקת בדברים מאוד מסוימים: שיחזור של זיכרונות, דמיון של עתיד, מחשבות על עצמנו ועל אנשים אחרים, וחיבור בין פיסות מידע שלא נוגעות זו בזו באופן ישיר. במילים פשוטות יותר, זה המקום שבו נולד הרעיון שבא לכם במקלחת, והפתרון שצץ בדרך הביתה לבעיה שנתקעתם בה במשרד.

הניסוי עם ספר הטלפונים והכוסות

ב-2014 סנדי מאן ורבקה קדמן מאוניברסיטת מרכז לנקשייר עשו ניסוי פשוט להפליא. קבוצה אחת של משתתפים התבקשה להעתיק מספרי טלפון מתוך ספר טלפונים במשך רבע שעה. קבוצת ביקורת לא עברה את זה. אחר כך שתי הקבוצות קיבלו את אותה משימה: לחשוב על כמה שיותר שימושים אפשריים לכוס פלסטיק.

הקבוצה המשועממת ניצחה. היא הגיעה ליותר תשובות, והתשובות היו יצירתיות יותר. בהמשך המחקר בדקו החוקרות גם סוגים שונים של שעמום, ומצאו שמשימות פסיביות - קריאה - חיזקו את האפקט יותר ממשימות משעממות אבל פעילות, כמו כתיבה.

ההסבר של מאן עצמה ישיר: "כשמשעמם לנו אנחנו מחפשים משהו שיעורר אותנו, ולכן אנחנו יוצאים לחפש את הגירוי הזה בתוך הראש - במחשבות משוטטות, בחלומות בהקיץ". במילים אחרות, שעמום הוא לא ריק. הוא מנוע הפעלה.

מאן, שכתבה על זה ספר שלם, טוענת שהבעיה התרבותית שלנו כפולה: ההיצמדות לטלפון הורסת את היכולת שלנו להשתעמם, ובו בזמן מונעת מאיתנו להיות באמת מבודרים.

מה קרה לרגעים המתים

עד לפני שני עשורים היו בכל יום עשרות חלונות כאלה. נסיעה באוטובוס, המתנה אצל הרופא, תור בבנק, חמש דקות עד שהקומקום רותח. אף אחד לא תכנן אותם והם לא נחשבו למשאב. היום כל אחד מהם ממולא, כמעט אוטומטית, בלי החלטה מודעת.

• 86 מיליארד תאי עצב ב-1.4 קילו: המדריך המלא למוח, אזור אחרי אזור
• הזיכרון שנעלם אולי עדיין נמצא במוח: המחקר שחושף את הסוד של השכחה

וזה לא רק שהזמן נלקח. הרשת הזו צריכה רצף כדי לעבוד. מחשבה משוטטת שנקטעת אחרי ארבעים שניות לא מספיקה להגיע לשום מקום. מי שממלא כל חלון של שלוש דקות למעשה מבטל את כל החלונות, לא רק את זה שהסתכל בו בטלפון.

הטלפון על השולחן, גם כשהוא הפוך

כאן נכנס המחקר שהפך את הדיון הזה לעסקי. אדריאן וורד מאוניברסיטת טקסס באוסטין ועמיתיו פרסמו ב-2017 בכתב העת Journal of the Association for Consumer Research ניסוי שבדק לא שימוש בטלפון, אלא רק את הימצאותו. משתתפים ביצעו מבחנים של זיכרון עבודה ויכולת קוגניטיבית בשלושה מצבים: הטלפון בחדר אחר, הטלפון בכיס או בתיק, והטלפון על השולחן עם הפנים כלפי מטה.

מי שהטלפון שלו היה בחדר אחר הצליח הכי טוב. "אנחנו רואים מגמה לינארית שמצביעה על כך שככל שהסמארטפון בולט יותר, הקיבולת הקוגניטיבית הזמינה של המשתתפים יורדת", אמר וורד. "התודעה שלך לא חושבת על הסמארטפון, אבל התהליך עצמו - הדרישה מעצמך לא לחשוב על משהו - צורך חלק מהמשאבים הקוגניטיביים המוגבלים שלך".

הממצא המדויק הזה, שהמחיר גבוה יותר דווקא אצל מי שתלוי בטלפון יותר, הוא מה שהופך אותו לבעייתי במיוחד בסביבת עבודה.

ומה שלא מספרים לכם על המחקר הזה

כאן צריך לעצור, כי הממצא של וורד הפך לסיסמה והתמונה המחקרית מסובכת ממנה. שכפול ישיר ומקדים של הניסוי השני של וורד לא מצא הבדל בין המצבים. מספר מעבדות נוספות, בין השאר בגרמניה ובקנדה, גם הן לא הצליחו לשחזר את האפקט. מנגד, מטא-אנליזה שפורסמה ב-2023 וריכזה את כלל העבודות כן מצאה אפקט שלילי מובהק בממוצע.

• המוט שחדר לגולגולת, האיש בלי זיכרון והאישה בלי פחד: המקרים המוזרים שלימדו את המדע איך המוח עובד
• הדופמין מנהל את התיק: מה מגלות סריקות המוח על החלטות השקעה, בועות ומסחר יתר

המסקנה הכנה היא שהאפקט קיים אבל קטן ממה שנהוג לצטט, ושהוא כנראה משתנה מאוד בין אנשים ובין סוגי משימות. מנהל שמבטל טלפונים בישיבה על סמך "מחקר שאמר" נשען על בסיס רעוע מכפי שהוא חושב. אבל מנהל שמסתכל על שילוב שני גופי המחקר - זה שאומר שהמוח צריך רצף בלי גירוי כדי לפתור בעיות, וזה שאומר שנוכחות הטלפון גובה מחיר כלשהו - מגיע להחלטה סבירה לגמרי.

למה זו החלטה עסקית

אפשר לתמחר את זה. ישיבה של שמונה אנשים בשכר הממוצע במשק, כ-14.5 אלף שקל ברוטו, עולה למעסיק בערך 950 עד 1,000 שקל לשעה, כשלוקחים בחשבון את העלויות הנלוות. בצוות פיתוח שכר הכפול מזה, וזה כבר קרוב ל-2,000 שקל לשעת ישיבה.

אם הנוכחות של הטלפונים גובה אפילו חמישה עד עשרה אחוזים מהקשב האפקטיבי - הערכה שמרנית לפי טווח הממצאים - מדובר ב-50 עד 200 שקל לכל שעת ישיבה. חברה שמקיימת עשרים ישיבות כאלה בשבוע מגיעה למאות אלפי שקלים בשנה. זה לא ניסוח שיווקי, זו שורה בתקציב.

ויש כאן גם צד הפוך, שפחות מדברים עליו: הישיבה עצמה אינה המקום שבו נפתרות הבעיות הקשות. הרשת שמייצרת פתרונות עובדת כשלא מדברים. ארגון שממלא כל חלון ביומן בישיבה נוספת עושה בדיוק את מה שהעובד עושה כשהוא ממלא כל תור בטלפון.

מה עושים עם זה בפועל

ההמלצה שעולה מהמחקר של וורד ספציפית היא לא להפוך את הטלפון על השולחן אלא להוציא אותו מהחדר. סל בכניסה לחדר הישיבות עושה את העבודה שהפיכת המכשיר לא עושה.

ברמה האישית, הכלל הפשוט הוא לבחור מראש שניים או שלושה חלונות ביום שנשארים ריקים: הנסיעה הביתה בלי פודקאסט, עשר דקות ההליכה לגן, ההמתנה בתור. לא כדי להיות טוב יותר בשום דבר, אלא כי בלי החלונות האלה הרעיונות שמגיעים מעצמם פשוט מפסיקים להגיע.

ומילה על ילדים, שם המחקר הכי ברור. שעמום אצל ילד הוא לא כישלון הורי שצריך למהר לתקן עם מסך. הוא בדיוק התנאי שבו נבנית היכולת להמציא משחק, לספר סיפור ולשבת עם עצמך. ההורה שאומר "אז תמצא מה לעשות" עושה משהו נכון, גם אם זה לא נעים לאף אחד באותו רגע.

לקריאה נוספת: מה יורד ומה דווקא משתפר במוח אחרי גיל 50, מה סטרס כרוני עושה לגוף ובדידות יכולה לקחת שנים מהחיים הבריאים.

לכתבות ומחקרים נוספים במדור המדע החדש של ביזפורטל