רגע לפני שהנושה תפס אותו, ניסה להעביר הכל לאשתו בהסכם ממון

זוג נשוי כמעט 54 שנה, בני 80 ו-82, שאחד מהם חולה סרטן ומצוי במצב סיעודי, עומד במרכז המקרה הבא. הצד השני חייב סכום עתק לנושה שרודף אותו כבר יותר מעשור. הסכם ממון שנחתם בשקט ביניהם, אושר בבית משפט למשפחה, ונשאר במגירה במשך שבע שנים. עכשיו התברר שההסכם הזה היה, כלשון בית המשפט, "למראית עין".

כך קבעה השופטת דר להב מבית משפט השלום בראשון לציון (מדור חדלות פירעון), בבקשה שהגיש עו"ד רון חמד, הנאמן על נכסיו של דוד חי (82), איש עסקים לשעבר שנקלע לחדלות פירעון ב-2024. הסיפור מתחיל עוד לפני יותר מ-20 שנה: חי ושותפו לשעבר, נגר כדורי, מכרו ב-2003 חברה ציבורית לאדם שהתגלה כאיש קש של גורמים שהורשעו בהמשך בתרמית ובהטעיית משקיעים. בעקבות קריסת החברה, מונה נאמן לנושיה, עו"ד גיא גיסין, שתבע את חי ואת כדורי, ןבהמשך גם זכה. בית המשפט המחוזי חייב את השניים בכ-6.3 מיליון שקל, ובית המשפט העליון דחה את הערעור שלהם ב-2023.

אלא שדווקא ב-2017, כשהתביעה עדיין הייתה בשלבים מקדמיים, חתמו חי ואשתו רבקה על הסכם שכותרתו "הסכם שלום בית ויחסי ממון". במבוא להסכם נכתב כי חיי הנישואים נקלעו למשבר "בעטיו של הבעל", בשל התנהלות כלכלית שנעשתה בלי לעדכן את האשה. תוצאת ההסכם: הדירה המשותפת בראשון לציון חולקה כך שהאשה מקבלת 75% ממנה במקום מחצית, מגרש לבניית וילה באילת עבר במלואו לבעלותה, וחשבונות הבנק נותרו נפרדים כפי שהיו תמיד. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה, ונגנז.

כשחי פתח בהליכי חדלות פירעון, טען הנאמן שההסכם כולו הוא מהלך מתוכנן להברחת נכסים מנושיו, ולחלופין חוזה למראית עין שדינו להתבטל. הנושה, עו"ד גיסין, הצטרף לעמדה הזו וטען כי חי לא שילם "ולו אגורה שחוקה" על חשבון החוב מאז מתן פסק הדין. מנגד, האשה טענה שההסכם ניתן כדין שבע שנים לפני צו פתיחת ההליכים, ושבית המשפט של חדלות פירעון כלל לא מוסמך לבטלו. לדבריה, זו סמכותו הבלעדית של בית המשפט לענייני משפחה. היא גם ציינה שבזמן החתימה על ההסכם היה בעלה סולבנטי, ושאם הכוונה היתה להבריח רכוש, הוא היה מעביר לה את הכל - לא רק חלק.

מדוע נדחו הטענות?

בית המשפט דחה את כל הטענות האלה אחת לאחת. ראשית נקבע כי לבית משפט של חדלות פירעון יש סמכות רחבה לדון בהסכמים שאושרו בערכאות אחרות, כשהם משפיעים על נכסי החייב. לגבי מניין השנים, נקבע כי יש לספור מיום אישור ההסכם בבית המשפט לענייני משפחה ולא מיום העריכה שלו, כך שההסכם דווקא נכנס לחלון הביקורת של שבע השנים שקובע החוק.

לגוף העניין, השופטת מנתה שורה של מה שמכונה בפסיקה "אותות מרמה" (סימנים נסיבתיים שמעידים על כך שעסקה או הסכם נעשו כדי להבריח נכסים מנושים או שהם למראית עין בלבד): קרבה משפחתית בין הצדדים; תזמון חשוד - חתימה על הסכם ממון רק אחרי 54 שנות נישואים, ודווקא כשתביעה של מיליוני שקלים תלויה ועומדת; חלוקת נכסים לא מאוזנת ובלתי מוסברת לטובת האשה; והיעדר כל פעולה בפועל לפי ההסכם - לא נרשמה הערת אזהרה, לא בוצע רישום בטאבו, במשך שבע שנים תמימות. כפי שציין בא כוח הנושה בדיון, ההסכם "מעולם לא בוצע, ונשאר למראית עין בלבד, במגירה, ממתין ליום פקודה".

בית המשפט הדגיש כי לאחר שנוצרה מסה כזו של סימני אזהרה, עובר הנטל לצד השני להוכיח שההסכם אכן נחתם בתום לב, ואילו האשה, שאף לא תמכה את תגובתה בתצהיר, לא הציגה שום גרסה עובדתית משלה בנוגע לנסיבות ההסכם. "המשיבה יכולה היתה לפרט אודות המשבר הנטען בחיי הנישואין... אולם היא לא עשתה כן", נכתב בפסק הדין.

השופטת קבעה כי ההסכם בטל מכוח סעיף 13 לחוק החוזים העוסק בחוזה למראית עין, ולחלופין מבוטל מכוח סעיף 221 לחוק חדלות פירעון העוסק בהברחת נכסים. המשמעות המעשית: הנכסים שהוסכם עליהם חוזרים, לכאורה, למצבת הנכסים המשותפת של בני הזוג, ומשם לחזקת השיתוף הרגילה שחלה עליהם מאז נישואיהם ב-1963, עוד לפני חקיקת חוק יחסי ממון. כעת יידרש הנאמן להגיש בקשות נוספות כדי לאתר בפועל את נכסי החייב ולהעמידם לרשות נושיו.