פער של 500 אלף שקל עד הפרישה: כמה צריך להפקיד בכל חודש כדי לסגור אותו
הסכום שנדרש בכל חודש משתנה דרמטית לפי השנים שנשארו: כ-1,560 שקל למי שמתחיל בגיל 50, וכ-4,985 שקל למי שמתחיל בגיל 60. לצד ההפקדה יש עוד ארבעה מנופים שסוגרים חלק מהפער בלי להוציא שקל נוסף
הפער בין מה שנצבר לבין מה שנדרש מקבל לרוב מספר עגול. חצי מיליון שקל הוא אחד השכיחים שבהם, והוא צף כשעושים את החשבון מול היעד שמתאים לגיל ולשכר. הסכום נשמע גדול מספיק כדי לשתק, והוא מתנהג אחרת לגמרי בהתאם לשאלה אחת בלבד: כמה שנים נשארו עד הפרישה.
כדאי להתחיל מהמשמעות שלו. חצי מיליון שקל בקרן פנסיה, במקדם המרה של 200, מתורגם לקצבה חודשית של כ-2,500 שקל לכל החיים. זה ההבדל בין קצבה של 8,000 שקל לקצבה של 10,500 שקל, לאורך שני עשורים ויותר של פרישה. במונחים כאלה הפער מפסיק להיות מספר בטבלה ומתחיל להיות רמת חיים.
הדרך למדוד אותו עוברת דרך שני נתונים: הצבירה שקיימת היום בכל החשבונות יחד, והיעד שמתאים לגיל ולשכר. היעד המקובל בגיל 50 נע סביב 75 עד 100 משכורות ברוטו, ובגיל 55 סביב 100 עד 130. מי שמרוויח 20 אלף שקל ברוטו וצבר 1.25 מיליון שקל בגיל 50 נמצא מתחת לטווח, והמרחק עד אמצעו עומד על כחצי מיליון שקל בדיוק.
המשתנה שקובע את גודל המאמץ הוא הזמן. אותו יעד דורש הפקדה חודשית שונה לחלוטין לפי מספר השנים שנשארו, כיוון שהתשואה עושה חלק מהעבודה במקום המפקיד. בהנחת תשואה שנתית ממוצעת של 5% - הנחה בלבד, שהתשואה בפועל עשויה לחרוג ממנה לשני הכיוונים - התוצאות נראות כך.
מרכז המידע - לסגור פערים לפני הפרישה
גודל הפער נמדד מול יעד שמשתנה מגיל לגיל, וקצב ההפקדה שנדרש לסגירתו משתנה איתו. המדריכים האלה מחזיקים את היעדים לפי עשור, את קצב החיסכון החודשי המתאים ואת סדר הפעולות בעשור שלפני הפרישה.
כמה צריך להפקיד בכל חודש
מי שנמצא בגיל 50, עם 17 שנה עד גיל פרישה של 67, נדרש להפקיד כ-1,560 שקל בחודש. בגיל 55, עם 12 שנה, המספר עולה לכ-2,540 שקל. בגיל 57 מדובר בכ-3,220 שקל, ובגיל 60, עם שבע שנים בלבד, נדרשים כ-4,985 שקל בחודש. בגיל 62 הסכום כבר מגיע לכ-7,350 שקל - הפקדה שאצל רוב משקי הבית קשה להכניס לתקציב.
הקפיצה הזאת מסבירה למה גיל 50 מקבל יחס מיוחד. ההפרש בין ההפקדה הנדרשת בגיל 50 לזו שנדרשת בגיל 60 הוא בערך פי שלושה, והוא נובע כולו מהריבית דריבית שמצטברת בעשור שביניהם. מתוך 500 אלף השקלים שנצברים על פני 17 שנה, כ-318 אלף יוצאים מהכיס וכ-182 אלף מגיעים מהתשואה.
מי שמתחיל בגיל 60 מפקיד מכיסו כ-419 אלף שקל מתוך אותם 500 אלף, והתשואה תורמת כ-81 אלף בלבד. אותו יעד, אותה הנחת תשואה, ופער של כמאה אלף שקל בכסף שיוצא מהחשבון העובר ושב. זה המחיר של עשר שנות המתנה, והוא משולם במזומן.
השאלה הבאה היא מאיפה מגיעה ההפקדה הנוספת. אצל שכיר, החלק הזול ביותר מגיע מהגדלת ההפקדה לחיסכון הפנסיוני דרך המעסיק, כיוון שהיא נהנית מהטבת מס ומצטרפת להפקדה שכבר קיימת. מעבר לתקרות ההטבה, הכסף הנוסף מופנה לרוב לקופת גמל להשקעה או לתיק שמנוהל עצמאית, ושם הוא נזיל אך חייב במס רווחי הון בשיעור 25% על הרווח הריאלי במועד המשיכה.
אצל עצמאים החישוב דומה וההתנהלות שונה. עצמאי קובע בעצמו את קצב ההפקדה, ולכן יכול להגדיל אותה בשנה חזקה ולהקטין בשנה חלשה, ולהתאים את הקצב להכנסה בפועל. הגמישות הזאת מועילה למי ששומר על ממוצע רב שנתי, ומסוכנת למי שדוחה את ההפקדה משנה לשנה, כיוון שהפער נסגר לפי מספר השנים שעברו ולפי הכוונה.
המנופים שסוגרים חלק מהפער בלי כסף חדש
המנוף הראשון עולה טופס אחד. קרן פנסיה מקיפה רשאית לגבות עד 0.5% מהצבירה ועד 6% מההפקדה השוטפת, ובפועל אפשר להגיע להסדרים נמוכים בהרבה, במיוחד דרך הסכמים קיבוציים או קרנות ברירת מחדל. הורדת דמי הניהול מהצבירה מ-0.5% ל-0.2% על תיק שממוצע כ-1.5 מיליון שקל לאורך 17 שנה חוסכת כ-4,500 שקל בשנה, כ-76 אלף שקל במצטבר. זה כ-15% מהפער, בלי שקל נוסף מהתקציב החודשי.
המנוף השני הוא מסלול ההשקעה, והוא החזק ביותר וגם המסוכן ביותר. הפרש של אחוז אחד בתשואה השנתית על צבירה של מיליון שקל, לאורך 17 שנה, שווה כ-400 אלף שקל. כלומר מעבר ממסלול סולידי למסלול עם חשיפה מנייתית גבוהה יותר עשוי לבדו לסגור את רוב הפער. מנגד, אותו מסלול מביא איתו תנודתיות גדולה יותר, ומי שנכנס אליו חמש שנים לפני הפרישה חשוף לירידה שתגיע בעיתוי הגרוע. השאלה כמה סיכון נכון לקחת בגיל הזה תלויה בטווח שנשאר, בגובה הצבירה וביכולת לספוג ירידה בלי לשנות תוכניות.
המנוף השלישי הוא כסף שכבר קיים. מעברים בין מקומות עבודה מייצרים חשבונות קטנים בקרנות שונות, וחלקם ממשיכים לגבות דמי ניהול גבוהים על יתרות נמוכות. איתור דרך המסלקה הפנסיונית או מערכת הר הכסף מגלה לעיתים עשרות אלפי שקלים, ולפעמים יותר. הסכום הזה יורד ישירות מהפער, וההשקעה הנדרשת מסתכמת בשעה מול המחשב.
המנוף הרביעי הוא קרן ההשתלמות, שנוטה להיחשב לכסף לטווח קצר. אצל שכיר ההפקדה המוטבת מחושבת עד שכר חודשי של 15,712 שקל ב-2026, כשהעובד מפקיד עד 2.5% והמעסיק עד 7.5%. בהפקדה מלאה לפי התקרה, כ-1,570 שקל בחודש, ובאותה הנחת תשואה, הקרן לבדה מגיעה על פני 17 שנה לכ-500 אלף שקל. הכסף נזיל אחרי שש שנים ופטור ממס רווחי הון עד התקרה, ומי שמשאיר אותו לצבור במקום למשוך אותו בכל הזדמנות סוגר בעצם את הפער כולו במסלול נפרד.
אצל זוגות כדאי למדוד את הפער ברמת משק הבית ולפחות לצד החישוב האישי. כשאצל אחד מבני הזוג הצבירה גבוהה מהיעד ואצל השני נמוכה ממנו, החישוב המשותף מראה לרוב פער קטן בהרבה מסכום שני החישובים הנפרדים. מנגד, תכנון משותף דורש התייחסות לסדר הפרישה ולכיסויי השאירים, כיוון ששני בני הזוג פורשים לרוב בגילים שונים.
כשההפקדה הנדרשת גבוהה מדי
אצל מי שנשארו לו שבע או עשר שנים, הסכום שהחישוב מייצר גבוה מכדי להיכנס לתקציב. במצב כזה השאלה עוברת מצד החיסכון לצד היעד עצמו. דחיית הפרישה בשנתיים משנה את שני האגפים בו זמנית: היא מוסיפה שנתיים של הפקדה ותשואה, והיא מקטינה את מקדם ההמרה, כיוון שאותו סכום אמור להימשך על פני פחות שנים. חלק מהתיקונים האלה מפורטים במדריך על התיקונים שאפשר לעשות מגיל 55 ועד הפרישה.
מי שממשיך לעבוד אחרי גיל הפרישה ודוחה את קצבת אזרח ותיק בגלל הכנסה מעבודה זכאי לתוספת דחייה של 5% מהקצבה לכל שנת דחייה, עד תקרה של 25%. מגיל 70 הקצבה משולמת לגברים ולנשים כאחד בלי תלות בהכנסה. הקצבה הבסיסית ליחיד עומדת ב-2026 על 1,838 שקל, ומי שזכאי לתוספת ותק ביטוחי מלאה מגיע לכ-2,757 שקל בחודש, כך שתוספת של 25% שווה כ-690 שקל נוספים מדי חודש לכל החיים.
אפשרות שנייה היא לשנות את היעד. פער של 500 אלף שקל נגזר מהנחה על ההוצאה החודשית אחרי הפרישה. משק בית שמסיים את המשכנתה לפני הפרישה, או עובר לדירה קטנה יותר, מוריד את ההוצאה השוטפת ומקטין את הפער מהצד השני. הורדה של 1,000 שקל בהוצאה החודשית שקולה בערך ל-200 אלף שקל פחות בצבירה הנדרשת, לפי אותו מקדם המרה.
איפה החישוב עלול להישבר
ההנחה הראשונה שדורשת זהירות היא התשואה. 5% בשנה הוא ממוצע ארוך טווח, והדרך אליו עוברת בשנים חיוביות ובשנים שליליות. רצף של שנים חלשות בסוף התקופה פוגע יותר מרצף דומה בתחילתה, כיוון שהוא פוגש צבירה גדולה יותר. מי שמתכנן פרישה בגיל מסוים כדאי שיבחן מראש מה קורה לתוכנית אם השוק יורד בשנתיים שלפניה.
ההנחה השנייה היא רצף התעסוקה. תוכנית שנשענת על 17 שנות הפקדה רצופות פגיעה לאובדן משרה בגיל 58 או 60, וזאת תקופה שבה חזרה לשוק העבודה נמשכת לרוב זמן ארוך יותר. מרווח בתוכנית, בדמות חיסכון נזיל שמכסה שנה של הוצאות, מקטין את הסיכון שהפער ייפתח מחדש.
ההנחה השלישית נוגעת למקדם ההמרה. החישוב כאן משתמש במקדם 200, והמקדם בפועל נקבע לפי גיל הפרישה, המין, תקופת ההבטחה ותקנון הקרן, והוא עשוי להתעדכן בהתאם ללוחות תמותה חדשים. מקדם של 210 במקום 200 מקטין קצבה של 10,000 שקל בכ-480 שקל בחודש, וזה פער שנשמר לכל אורך שנות הפרישה.
הנחה רביעית נוגעת לאינפלציה. 500 אלף שקל בעוד 17 שנה שווים פחות מ-500 אלף שקל היום, ובאינפלציה ממוצעת של 2.5% בשנה כוח הקנייה שלהם מקביל לכ-330 אלף שקל במונחי היום. מי שמגדיר את היעד בשקלים של היום נדרש להעלות אותו בהתאם, או לחשב את הפער במונחים ריאליים מלכתחילה ולהתאים גם את הנחת התשואה.
סדר הפעולות שמתאים לרוב מתחיל במדידה מדויקת של הפער - צבירה נוכחית מול היעד, לפי דוח המסלקה הפנסיונית ולפי הדוחות השנתיים, במקום לפי הזיכרון. אחריו מגיעים המנופים שעלותם אפסית: איחוד חשבונות, הורדת דמי ניהול והתאמת מסלול ההשקעה. ההפקדה הנוספת נכנסת בסוף, כשכבר ידוע כמה מהפער נסגר בלי כסף חדש ומה נשאר באמת לסגור.
