ניסה לרשת את מעמד הדייר המוגן של סבו, אך נתקל בבעיה
נכד דרש להישאר בדירה של סבו המנוח בטענה שהוא דייר ממשיך, ושהתגורר עמו ועזר לו, אבל תמונה חשודה, ספה שהחליפה צבע ומטפלת שנעלמה מהתמונה סיפרו סיפור אחר לגמרי
בדירת שני חדרים קטנטנה ברחוב מלכי ישראל בירושלים, כזו שבה עוברים מהחדר החיצוני לפנימי בלי דלת, והשירותים שלה נמצאים מחוץ לדירה כשהמקלחת ממוקמת ממש מעל האסלה - התנהל בשנים האחרונות סכסוך שהגיע עד להכרעתו של בית משפט השלום בעיר. במרכזו עמדה שאלה שחוזרת שוב ושוב בבתי המשפט בישראל: מי זכאי לרשת מעמד של דייר מוגן אחרי מותו של דייר ותיק.
את הדירה השכירה אגודת ישיבת מדרש פורת-יוסף לבני הזוג בוזוקשוילי, שהתגוררו בה עשרות שנים כדיירים מוגנים. כשהאשה נפטרה ואחריה, ביולי 2023, גם הבעל שלום ז"ל, הופיע בזירה נכדם, שלומי בזק, וטען כי הוא זכאי להמשיך ולהחזיק בדירה כדייר ממשיך מכוח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. הישיבה, שבבעלותה הזכויות בנכס, הגישה נגדו תביעת פינוי.
כדי לזכות במעמד הזה, על פי החוק, על הנכד להוכיח שני תנאים מצטברים: שהוא התגורר עם סבו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ושלא היתה לו באותה העת דירה אחרת למגורים. השופטת הבכירה דורית פיינשטיין הבהירה כי הנטל כולו מוטל על הנתבע, ולא על התובעת - וזה בדיוק המקום שבו הסיפור של בזק התחיל להתפרק.
הנתבע טען שעבר להתגורר עם סבו כבר ביוני 2020, וגיבה זאת באמצעות תדפיס ממשרד הפנים שמראה שינוי כתובת. אלא שהשופטת הזכירה כי לפי הפסיקה, "אין די בשינוי כתובת כדי להוכיח מגורים במשך מחצית השנה האחרונה". מנהל הנכסים מטעם הישיבה, שמוזכר בפסק הדין רק כמר חטב, סיפק גרסה שונה לגמרי: לדבריו, הנתבע פנה אליו רק במחצית השנייה של 2021 כשטען שעבר לגור במקום, בעוד שבפגישותיו עם הסב עצמו הוא תמיד אמר שהוא מתגורר לבד. חטב גם ציין שהתנאים הפיזיים בדירה הזעירה כלל לא מאפשרים מגורים משותפים.
עדויות הדודה והאב לא סייעו
הנתבע לא הציג חשבונות מים או חשמל שיכלו להצביע על עלייה בצריכה כתוצאה ממגורים משותפים, והשופטת ציינה שהיעדרם "נזקף לחובת הנתבע". גם העדויות של דודתו ואביו, שתיארו קשר הדוק וטיפול מסור בסב, זכו להתייחסות ביקורתית: "עדויות אלו תכליתן היתה לעמוד על כך שהקשר עם סבו היה מאוד חזק... על כן אני מתקשה לייחס לעדויות של קרובי משפחה של הנתבע משקל של ממש", כתבה השופטת הבכירה דורית פיינשטיין, אחרי שהצביעה על סתירות בין הגרסאות, למשל לגבי מי בדיוק טיפל בסב בתקופת אשפוזו הביתי.
גם הראיה הוויזואלית שהביא הנתבע - תמונה שבה הוא וסבו נראים ישנים יחד במיטה הזוגית - לא שכנעה. השופטת הבחינה כי בתמונה מופיעה ספה כחולה, בעוד שנציג הישיבה שביקר בדירה צילם ספה לבנה. הפער הזה הספיק כדי לקבוע כי "לא השתכנעתי כי הצילום משקף תמונה אמיתית של סידורי השינה בדירה".
אבל הנקודה שהכריעה את הכף, לפי פסק הדין, נגעה למי שלא הגיע להעיד כלל: המטפלת שעבדה בבית הסב יומיים-שלושה בשבוע במשך שנים. השופטת ציינה שהיא "היתה הגורם היחיד שהיה בקשר עם הסב בשנותיו האחרונות ושאין לו עניין אישי לסייע לנתבע ולבני משפחתו", ולכן דווקא ההימנעות מלהזמין אותה נזקפה לחובתו של בזק, במיוחד לאחר שהוצגה הקלטה שבה היא עצמה מספרת שהסב "מתגורר לבדו בדירה". טענת הנתבע שבעלה אסר על המטפלת להעיד נטענה, כך נקבע, רק אחרי שההקלטה כבר הוגשה - ובלי שום ראיה תומכת.
מה קבעה השופטת?
בסופו של דבר קבעה השופטת כי התנאי הראשון כלל לא הוכח, וממילא נדחתה טענת הדיירות המוגנת - אף שבאופן מעניין, את התנאי השני (היעדר דירה אחרת) היא כן קבעה לטובת הנתבע, מכיוון שלא היתה לו זכות חוקית לגור בבית הוריו או דודתו אלא רק כאורח.
בזק נדרש לפנות את הדירה עד ל-1 לנובמבר הקרוב כשהיא ריקה מכל אדם וחפץ, ולשלם דמי שכירות מוגנת מיום הגשת התביעה ועד הפינוי בפועל, בתוספת ריבית. עם זאת, תביעת הישיבה לקבל דמי שימוש בסכום של 4,000 שקל לחודש - לפי התעריף הקיים בשוק החופשי - נדחתה, מכיוון שלא צורפה לה חוות דעת שמאית או הסכמי שכירות דומים, אלא רק תדפיסי יד2 ועדות של מתווך. הנתבע חויב גם בשכר טרחת עורך דין של הישיבה בסכום של 15,000 שקל.
