מניות בגיל 35: למה שני חוסכים עם אותה משכורת זקוקים לתיקים שונים
בגיל 35 נותרו כשלושה עשורים עד גיל הפרישה, שעומד על 67 לגברים. טווח כזה מצדיק חשיפה גבוהה למניות כמעט בכל גישה מקובלת לניהול חיסכון ארוך טווח. ובכל זאת, שני חוסכים בני 35 עם אותה משכורת ואותה צבירה עשויים להזדקק לתיקים שונים לגמרי.
ההבדל נובע ממה שיושב מסביב לתיק: כמה כסף נדרש בשלוש עד חמש השנים הקרובות, מה גובה החוב הקיים, האם קיימת כרית חירום, ואיזו ירידה אפשר לעבור בלי למכור. שיעור המניות הוא תוצאה של המשוואה הזאת, ולא מספר שנגזר מהגיל לבדו.
ההתחלה בכל זאת ברורה. משנת 2016 קרנות הפנסיה מחויבות להציע מסלולי ברירת מחדל תלויי גיל: מסלול לבני 50 ומטה, מסלול לגילאי 50 עד 60 ומסלול לבני 60 ומעלה, כשהחשיפה למניות יורדת ככל שהגיל עולה. באחת הקרנות הגדולות עמדה החשיפה במסלול לבני 50 ומטה על כ-56%. חוסך בן 35 שנמנע מלבחור מסלול בעצמו נמצא בפועל בסביבה הזאת, בין אם התאים אותה לצרכיו ובין אם התעלם ממנה.
המספר הזה מתפקד כברירת מחדל סבירה לקבוצת גיל שלמה, ולא כתשובה אישית. מכאן מתחילה העבודה האמיתית.
מרכז המידע - התיק והחיסכון בגיל 35
שיעור המניות הנכון נגזר משלושה מספרים אחרים: כמה כבר נצבר, כמה מופקד מדי חודש ואיזו רמת סיכון מתאימה לטווח שנותר. שלושת המדריכים הבאים מציגים את הטווחים המקובלים בכל אחד מהם, ומאפשרים לבדוק את המצב האישי לפני שמשנים מסלול השקעה.
מה שלושים שנה עושות לכסף
הפער בין תיק סולידי לתיק מוטה מניות בטווח ארוך גדול הרבה יותר ממה שנראה מהמספרים השנתיים. הפקדה חודשית של 2,000 שקלים לאורך 32 שנה מסתכמת ב-768 אלף שקלים שהופקדו בפועל. בתשואה ריאלית של 4% בשנה היא מגיעה לכ-1.55 מיליון שקלים. בתשואה ריאלית של 6% היא מגיעה לכ-2.32 מיליון. הפער, כ-770 אלף שקלים, נוצר מאותה הפקדה בדיוק.
אותו היגיון פועל על צבירה קיימת. חצי מיליון שקלים שכבר נצברו יגיעו בגיל 67 לכ-1.75 מיליון בתשואה ריאלית של 4%, ולכ-3.2 מיליון בתשואה ריאלית של 6%. המספרים האלה הם המחשה בהנחת תשואה קבועה, והמציאות מתנהגת בגלים ובקפיצות. הכיוון בכל זאת יציב: בטווח של שלושה עשורים, כל אחוז תשואה נוסף מקבל משקל שקשה להשיג בדרך אחרת.
החיסכון מתחלק לשלושה סלים
הדיון על שיעור המניות מחמיץ את העיקר כשמסתכלים על החיסכון כגוש אחד. בגיל 35 קיימים בדרך כלל שלושה סלים, וכל אחד מהם מתנהג אחרת.
הסל הראשון הוא החיסכון הפנסיוני. ההפקדה עומדת על 18.5% מהשכר: 6% מהעובד, 6.5% מהמעסיק לתגמולים ועוד 6% לרכיב הפיצויים, שמעסיק רשאי להגדיל עד 8.33%. הכסף הזה נעול עד גיל הפרישה, וזה בדיוק מה שהופך אותו למקום הטבעי לחשיפה המנייתית הגבוהה ביותר בתיק. חוסך שיימנע מלגעת בו במשך 32 שנה יכול להרשות לעצמו לספוג בו תנודתיות שהייתה מטרידה אותו בחשבון הבנק.
הסל השני הוא קרן ההשתלמות. אופק הנזילות שלה קצר יותר, שש שנים מההפקדה הראשונה, אבל בפועל חוסכים רבים משאירים אותה לצבור עשורים. ההחלטה על מסלול ההשקעה בה נגזרת מהשאלה אם הכסף מיועד למשיכה בטווח הנראה לעין או להמשך צבירה ארוכה.
הסל השלישי הוא התיק הפרטי והחיסכון הנזיל. כאן יושב הכסף שנדרש בטווח הקרוב, וכאן גם מתרחשת הפגיעה החריפה ביותר ממכירה בעיתוי גרוע. רווחי הון בתיק פרטי חייבים במס של 25% על הרווח הריאלי, כך שכל מכירה בדרך גובה מחיר שנחסך בסלים הפנסיוניים, שבהם המס נדחה למועד המשיכה. חוסך שמחזיק 60% מניות בפנסיה ו-20% בתיק הפרטי מחזיק שני תיקים עם היגיון שונה, וזה מצב תקין.
מה מוריד את שיעור המניות בפועל
הגורם הראשון הוא יעד קרוב. הון עצמי לדירה שמתוכננת בעוד שלוש שנים, שיפוץ או מימון תואר דורשים סכום ידוע במועד ידוע, ולכן מקומם במכשירים סולידיים. ירידה של 30% בשנה שבה נדרש הכסף הופכת יעד ריאלי ליעד נדחה, וזה מחיר שקשה לספוג.
הגורם השני הוא חוב יקר. הלוואה צרכנית בריבית דו ספרתית מייצרת תשואה שלילית ודאית, ופירעון שלה עדיף על השקעה שתשואתה מוערכת בלבד. עם משכנתא החשבון שונה: ריבית בנק ישראל עומדת על 3.25% אחרי ההורדה מתחילת ספטמבר 2026, וריבית הפריים נגזרת ממנה בתוספת של 1.5%, כלומר 4.75%. חוב בעלות כזאת יכול להתקיים לצד תיק מוטה מניות בלי שאחד מהם מבטל את השני.
הגורם השלישי הוא היעדר כרית חירום. חוסך שמחזיק פחות משלושה עד שישה חודשי מחיה בצד נאלץ למכור נכסים ברגע הגרוע ביותר: כשההכנסה נעצרת, ולעיתים קרובות גם כשהשווקים יורדים. הכרית הזאת מגנה על התיק לפחות באותה מידה שהיא מגנה על התזרים החודשי.
הגורם הרביעי הוא היכולת האישית לספוג ירידה. תיק שיורד ב-40% זקוק לעלייה של כ-67% כדי לחזור לרמה שממנה יצא. חוסך שמוכר בתחתית מקבע את ההפסד ומאבד גם את ההתאוששות שבאה אחריה. שיעור המניות הנכון הוא זה שאפשר להחזיק דרך ירידה כזאת בלי לפעול, וזו שאלה אישית שאין לה תשובה אחת. מי שמעוניין לראות כיצד התמהיל הזה נראה עשור מאוחר יותר ימצא את הפירוט במדריך תיק השקעות בגיל 45: כמה מניות וכמה אג"ח.
המחיר של שמרנות יתר
הכיוון ההפוך גובה מחיר משלו, והוא פחות גלוי לעין. חוסך בן 35 שמעביר את הפנסיה למסלול סולידי אחרי ירידה חדה מקבע את ההפסד ומוותר על שלושה עשורים של צמיחה אפשרית. הסיכון המרכזי בגיל הזה הוא פחות התנודתיות עצמה ויותר תשואה ריאלית נמוכה לאורך זמן, שמכרסמת בכוח הקנייה של הצבירה בלי שהדבר מורגש בדוח רבעוני.
בדיקה שכדאי לעשות בשלב הזה היא קריאה מדויקת של הדוח השנתי מקרן הפנסיה. תחזית הקצבה שמופיעה בו מחושבת בהנחה שההפקדות נפסקות מהיום ושאין הפקדות נוספות לחשבון, ולכן היא מציגה רצפה ולא תחזית מלאה. חוסך בן 35 שרואה שם מספר נמוך ונבהל ממנו עלול להסיק מסקנה שגויה לגבי מסלול ההשקעה שלו, ולעבור למסלול סולידי דווקא כשהטווח שלו מצדיק את ההפך. התיאור המלא של העשור הבא מופיע במדריך החיים הכלכליים בשנות ה-40: העשור שבו בונים הון אמיתי.
שאלה שחוזרת בגיל הזה היא המעבר למסלול מנייתי מלא בפנסיה. ההבדל בינו למסלול הכללי אמור להתבטא בתשואה לאורך זמן, אך גם בעומק הירידות שבדרך. חוסך ששוקל את המהלך כדאי שיבדוק שני דברים: מה החשיפה בפועל במסלול שבו הוא יושב היום, ומה קרה לאותו מסלול בשנים החלשות של העשור האחרון. הבדיקה השנייה מספקת אומדן מעשי ליכולת שלו להחזיק מעמד דרך תקופה דומה.
רכיב נוסף הוא איזון מחדש. תיק שנקבע על 70% מניות ו-30% נכסים סולידיים סוטה מהיעד הזה מעצמו: בשנים חזקות רכיב המניות תופח, ובשנים חלשות הוא מצטמק. בסלים הפנסיוניים האיזון מתבצע בידי מנהל ההשקעות במסגרת מדיניות המסלול. בתיק הפרטי הוא באחריות החוסך, וכאן שווה לזכור שמכירה לצורך איזון יוצרת אירוע מס של 25% על הרווח הריאלי. לעיתים קרובות עדיף לאזן באמצעות הפקדות חדשות שמופנות לרכיב שהצטמק, במקום למכור את זה שתפח.
יש גם מנוף שקל לשכוח. בגיל 35 הגדלת ההפקדה החודשית עשויה להשפיע על התוצאה הסופית יותר מהעלאת שיעור המניות, ובלי להוסיף סיכון כלשהו. תוספת של 500 שקלים בחודש לאורך 32 שנה, בתשואה ריאלית של 5%, מצטברת לכ-470 אלף שקלים.
מה כדאי לבדוק
הבדיקה הראשונה היא זיהוי המסלול שבו הכסף יושב היום, בכל אחד משלושת הסלים בנפרד. הרבה חוסכים מגלים שהפנסיה, ההשתלמות והתיק הפרטי נמצאים במסלולים שנבחרו בנסיבות שונות ובשנים שונות, בלי היגיון משותף ביניהם.
הבדיקה השנייה היא רישום של כל היעדים בחמש השנים הקרובות והסכום שכל אחד מהם דורש. הסכום הזה יוצא מהתיק המנייתי ועובר למכשירים קצרי טווח. הבדיקה השלישית היא גובה החוב ועלותו, בהפרדה בין חוב צרכני יקר לחוב מגובה נכס. הבדיקה הרביעית היא כרית החירום: קיומה, גודלה ומידת הנזילות שלה.
מה שנשאר אחרי ארבע הבדיקות האלה הוא הכסף שבאמת מיועד לשלושים השנה הבאות, ועליו אפשר לקבל החלטה על שיעור מניות בלי ניחושים. הכלל המעשי פשוט: ככל שהכסף רחוק יותר מהיד וקרוב פחות ליעד מוגדר, כך גדל המקום לחשיפה מנייתית גבוהה.
