שלי, שלך, שלנו: איך מחלקים את הוצאות הילדים אחרי הגירושים?

לפני הגירושים, זוג נעלי ספורט לילד הוא פשוט זוג נעליים. אחרי הגירושים הוא יכול להפוך לשאלה: מי קונה? האם הוא נשאר בבית של אמא או עובר עם הילד לבית של אבא? ואם צריך עוד זוג כדי שלא יעבור בכל פעם עם תיק, האם זו הוצאה משותפת או שכל אחד משלם בבית שלו?

אותו הדבר קורה לבגדים, למחשב, לאופניים, לתרופות ולמטען לטלפון שנשאר תמיד בבית הלא נכון. ילדים שחיים בשני בתים אינם זקוקים בהכרח לשניים מכל דבר, אבל החיים עצמם מייצרים כפילויות. שני חדרים שצריך לצייד, שתי כתובות שבהן צריך להחזיק ציוד בסיסי ולעתים גם שתי מערכות של בגדים וחפצים שמקלות על המעבר בין ההורים.

ומעל כל ההוצאות הקטנות האלה נמצאות ההוצאות הגדולות: מזונות, מגורים, חינוך, צהרונים, חוגים, שיעורים פרטיים, טיפולים רפואיים וחופשות. חלקן נקבעות בהסכם או בפסק דין, אחרות מתחלקות בין ההורים, ויש גם הוצאות שאף אחד לא חשב עליהן ביום שבו חתמו על ההסכם.

וזו אחת הסיבות שהשאלה "כמה מזונות משלמים?" מספרת רק חלק מהסיפור. אחרי הגירושים צריך להחליט לא רק כמה כסף עובר מדי חודש מהורה אחד לשני, אלא מי משלם כשהילד צריך משקפיים, מי מממן את מחנה הקיץ, מה עושים כשאחד רוצה חוג יקר שהשני לא מסכים עליו - ומי קונה בפעם השלישית השנה מטען שנעלם בין שני הבתים. 

המזונות הם רק תחילת החשבון

כשמדברים על ילדים וגירושים, המספר הראשון שעולה בדרך כלל הוא המזונות. אבל אין בישראל מחירון פשוט שקובע כמה "עולה" ילד אחרי שהוריו נפרדו. הסכום תלוי בין היתר בגיל הילדים, בצרכים שלהם, בהכנסות וביכולות הכלכליות של ההורים ובחלוקת זמני השהות.

במיוחד מגיל 6 ומעלה, הפסיקה מביאה בחשבון את היכולות הכלכליות היחסיות של שני ההורים ואת זמני השהות של הילדים אצל כל אחד מהם. לכן העובדה שהילדים נמצאים מחצית מהזמן אצל כל הורה אינה אומרת אוטומטית שאף אחד לא יעביר כסף לשני. אם קיים פער גדול בהכנסות, התוצאה יכולה להיות שונה ממשפחה שבה שני ההורים מרוויחים סכומים דומים.

וזה גם המקום שבו המילה "מזונות" יכולה להטעות. חלק מהוצאות הילדים מתרחשות באופן שוטף בבית שבו הם נמצאים: אוכל, חשמל, מים, נסיעות והוצאות יומיומיות אחרות. לצד אלה יש הוצאות שאינן נעלמות כשעוברים לבית השני - מסגרות חינוך, בריאות, ביגוד, חוגים והוצאות נוספות שנקבעו בהסכם או בפסק הדין.

אחת ההוצאות הגדולות בתמונה הזאת היא המדור - למעשה, העלות של קורת הגג של הילדים. ילד צריך מקום לגור בו גם אחרי שהוריו נפרדו, ולכן לצד המזונות השוטפים יכולה להיות משמעות גם לעלות המגורים ולהוצאות הקשורות בהחזקת הבית. השאלה כיצד מתחשבים במדור תלויה בין היתר בזמני השהות, בהכנסות ההורים, בעלויות המגורים ובנסיבות המשפחה. וכאן המעבר לשני בתים מורגש במיוחד. 

לפני הפרידה, שכר הדירה או המשכנתה מימנו בית אחד שבו חיו ההורים והילדים. אחריה שני ההורים צריכים להחזיק מקום שמתאים גם לשהות הילדים. גם אם הילדים נמצאים בכל בית רק חלק מהשבוע, אי אפשר לשכור להם חצי חדר בימים שבהם הם אינם שם. במובן הזה, חלק מעלויות הילדים אינן מתחלקות לשניים כשהמשפחה מתפצלת - הן דווקא מוכפלות. לכן שני זוגות גרושים עם אותו מספר ילדים יכולים להגיע לחלוקה כלכלית שונה לחלוטין. ילד שנמצא רוב השבוע בבית אחד מייצר חלוקת הוצאות אחרת מילד שחי כמעט מחצית מהזמן בכל בית, והורה שמרוויח 25 אלף שקל בחודש אינו נמצא באותה נקודת מוצא כמו הורה שמרוויח 10,000 שקל.

ואז מגיעות ההוצאות שאף אחד לא משלם עליהן "פעם בחודש"

החלק המסובך מתחיל דווקא בהוצאות שלא נכנסות יפה להוראת קבע אחת. בית הספר מבקש תשלום, הילדה רוצה לצאת לטיול שנתי, הילד צריך טיפול שיניים, מתחילה עונת הכדורגל וצריך לשלם על החוג והציוד, ובקיץ מגיעים הקייטנה ומחנה הקיץ.

חלק מההוצאות האלה יכולות להיות מוגדרות בהסכם הגירושים כהוצאות משותפות או כהוצאות שמתחלקות בין ההורים לפי יחס שנקבע מראש. אבל גם הסכם מפורט אינו יכול לצפות כל דבר שילד יצטרך עד גיל 18.

אפילו סעיף שנשמע פשוט כמו "חוגים" יכול לייצר שאלות. האם שני ההורים צריכים להסכים מראש על כל חוג? מה קורה אם אחד רוצה לשלוח את הילד לחוג שעולה 500 שקל בחודש והשני חושב ש-150 שקל מספיקים? ומה קורה אם הילד כבר משתתף בחוג במשך שנים ורק אחרי הפרידה אחד ההורים מחליט שהמחיר גבוה מדי?

אותו דבר קורה ברפואה. יש הבדל בין טיפול רפואי הכרחי לבין טיפול פרטי שאחד ההורים מעדיף, ובין משקפיים שהילד חייב לבין מסגרת יקרה במיוחד שהוא רוצה. ככל שההסכם מגדיר בצורה ברורה יותר אילו הוצאות מתחלקות, באיזה יחס, מתי נדרשת הסכמה מראש ואיך מציגים קבלות ומחזירים כסף, כך קטן הסיכוי שכל הוצאה חריגה תהפוך לוויכוח חדש.

וגם מערכת החינוך עצמה אינה באמת חינמית לחלוטין. משרד החינוך מפרסם מדי שנה תקרות לתשלומי הורים עבור שירותי חובה ורשות. בשנת הלימודים תשפ"ז, למשל, הסכומים המרביים נעים מ-253 שקל בגני הילדים ועד 1,372 שקל בכיתה י"ב, עוד לפני הוצאות אחרות שהורים מוציאים על ציוד, צהרונים, שיעורים פרטיים ופעילויות שאינן כלולות בסכומים האלה.

חצי מהזמן לא בהכרח אומר חצי מההוצאות

קל לחשוב שאם הילד נמצא שבוע אצל אמא ושבוע אצל אבא, פשוט מחלקים הכול ב-50:50. החיים פחות מסודרים מזה. גם כאשר מחליטים שהוצאה מסוימת היא משותפת, לא מתחייב מכך שכל אחד מההורים ישלם בדיוק מחצית. אפשר לקבוע שהוצאות מסוימות יתחלקו שווה בשווה, ואפשר לקבוע יחס אחר שמתחשב בפערים הכלכליים בין ההורים. אם אחד מהם מרוויח משמעותית יותר מהשני, חלוקה של 60:40 או 70:30 יכולה לשקף טוב יותר את היכולת של כל אחד לשאת בהוצאה.

הנקודה הזאת חשובה במיוחד בהוצאות גדולות. חצי מטיפול של 10,000 שקל הוא 5,000 שקל לכל הורה, אבל אותו סכום נראה אחרת לגמרי בתקציב של מי שמרוויח 25 אלף שקל ובתקציב של מי שמרוויח 10,000. לכן "חצי-חצי" נשמע שוויוני על הנייר, אבל לא תמיד מייצר נטל כלכלי שווה בפועל.

יש הוצאות שבאמת משתנות עם הזמן שהילד נמצא בכל בית. מי שמארח אותו יותר ימים קונה יותר אוכל, צורך יותר חשמל ומים ונוסע איתו יותר. אבל יש הוצאות שאינן מתחלקות לפי מספר הלילות. נעלי ספורט עולות אותו דבר גם אם הילד ישן אצל כל הורה בדיוק מחצית מהחודש, וכך גם מחשב, טיפול אורתודנטי או טיול של בית הספר.

ויש את הכפילויות. לא כל ילד צריך שתי מלתחות מלאות, שני מחשבים ושני זוגות אופניים, אבל כמעט בכל משפחה שמתנהלת בשני בתים נוצרת בשלב מסוים החלטה אם להעביר חפצים הלוך ושוב או לקנות עוד. לפעמים זוג מכנסיים נוסף, מברשת שיניים ומטען לטלפון חוסכים הרבה טרחה. כשמכפילים את זה בכמה ילדים ובכמה שנים, גם ההוצאות הקטנות מצטברות.

לכן חלוקה שוויונית של זמני השהות אינה בהכרח חלוקה שוויונית של כל שקל שמוציאים על הילדים. מה שחשוב הוא שההורים ידעו מראש אילו הוצאות כל אחד מממן בביתו, אילו הוצאות מתחלקות ביניהם ואיך מקבלים החלטה כשמגיעה הוצאה שאף אחד לא חשב עליה ביום שבו נחתם ההסכם.

הילד בן 6, ההסכם צריך לעבוד גם בגיל 16

אחת הבעיות בהסכמי גירושים היא שהם נחתמים בנקודת זמן אחת, בעוד שהילדים ממשיכים לגדול. ילד שבזמן הפרידה צריך צהרון, חוג שחייה ובייביסיטר יכול להפוך בתוך כמה שנים לנער שצריך טלפון, מחשב, שיעורים פרטיים, טיפול אורתודונטי, נסיעות, בילויים ולעתים גם רישיון נהיגה.

גם מבנה היום משתנה. הצהרון נעלם, אבל במקומו יכולים להגיע שיעורים פרטיים וחוגים יקרים יותר. הילד מתחיל לנסוע לבד, רוצה לצאת עם חברים, צריך יותר בגדים וציוד ולעתים גם אוכל הרבה יותר. אחר כך מגיעים תיכון, משלחות, מסיבות, לימודי נהיגה והוצאות שלא היו קיימות כשההורים ישבו לראשונה מול המגשר או עורך הדין.

לכן הסכם טוב אינו צריך לנסות לנחש היום כמה יעלה כל דבר בעוד עשר שנים. חשוב יותר שהוא יקבע מנגנון: אילו הוצאות מתחלקות בין ההורים, באיזה יחס, מה דורש הסכמה מראש, איך מחליטים על הוצאה גדולה שלא נצפתה ומתי מעבירים את הכסף אחרי שאחד ההורים שילם.

גם סכום מזונות שנקבע בהסכם או בפסק דין אינו בהכרח מספר שאי אפשר לשנות לעולם. במקרים המתאימים ניתן לבקש להגדיל או להפחית מזונות, בין היתר כאשר חל שינוי נסיבות מהותי שמצדיק זאת. עצם העובדה שהילדים גדלו או שהחיים השתנו אינה מבטיחה כמובן שבית המשפט ישנה את הסכום; השאלה תלויה בנסיבות ובשינוי שחל מאז נקבעו המזונות.

וזה עוד טיעון לטובת הסכם שמסתכל קדימה. אם כל שינוי בחיים של הילד דורש מההורים לפתוח מחדש את הוויכוח על כסף, החיסכון בניסוח הסכם קצר ופשוט בתחילת הדרך עלול להפוך להוצאה על עורכי דין והליכים בהמשך.

ויש גם כסף שלא מגיע מההורה השני

אחרי גירושים משתנות לעתים גם הזכויות הכלכליות של המשפחה, ולכן לא נכון להסתכל רק על הכסף שעובר בין ההורים.

דוגמה אחת היא מענק הלימודים של הביטוח הלאומי. בשנת הלימודים תשפ"ז הסכום עומד על 1,204 שקל לכל ילד זכאי. בין הזכאים נמצאים, בכפוף לתנאים, ילדים של הורה עצמאי, וכן ילדים במשפחות מסוימות עם ארבעה ילדים ויותר המקבלות קצבאות קיום. אצל חלק מההורים העצמאיים התשלום מתבצע אוטומטית, ובמקרים אחרים צריך להגיש תביעה או להסדיר את הזכאות.

גם קצבת הילדים עצמה צריכה להיכנס לתמונה. בהסכמי גירושים כדאי לדעת לאיזה חשבון היא משולמת ומה סוכם בין ההורים לגבי השימוש בה. היא אמנם לא תממן לבדה את הוצאות הילדים, אבל כשמנסים להבין מי משלם כמה בכל חודש, גם הכנסות שמיועדות לילדים הן חלק מהחשבון.

בסופו של דבר, קל יחסית לכתוב בהסכם מספר אחד ליד המילה "מזונות". קשה הרבה יותר לחלק מראש מאות החלטות קטנות שיגיעו בשנים שאחר כך: מי משלם על החוג, האם מסכימים על הטיפול הפרטי, מי קונה מחשב חדש ומה עושים כשהילד רוצה לצאת למשלחת שעולה אלפי שקלים.

וזה אולי ההבדל הגדול בין חלוקת רכוש לחלוקת הוצאות הילדים. את הדירה אפשר בסופו של דבר למכור ואת החשבון המשותף אפשר לסגור. הילדים ממשיכים לגדול, והחשבון שלהם משתנה יחד איתם. ככל שההורים מצליחים לקבוע מראש כללים ברורים ולשמור את הוויכוח על הכסף ביניהם, כך גדל הסיכוי שהילדים עצמם יישארו מחוץ לו.