האם כדאי להשאיר חלק מהפנסיה מושקע גם אחרי הפרישה?

פרישה בגיל 67 יכולה לפתוח תקופה של עשרים ואף שלושים שנות חיים, ולכן חלק מהכסף עדיין פועל בטווח ארוך. מי שמחזיק הון פרטי לצד קצבת הפנסיה יכול לחלק את הכסף לפי מועד השימוש: הוצאות של השנה הקרובה דורשות נזילות גבוהה, הוצאות של השנים הקרובות יכולות לשבת באפיקים סולידיים יותר, וכסף שמיועד לעשור הבא יכול לשמור על חשיפה להשקעות שמייצרות פוטנציאל תשואה גבוה יותר.

נניח שזוג פורש עם הון פיננסי של 2 מיליון שקל מעבר לקצבאות. ההוצאה החודשית היא 18 אלף שקל והפנסיות וקצבאות אזרח ותיק מספקות יחד 12 אלף שקל. הפער הוא 6,000 שקל בחודש, כלומר 72 אלף שקל בשנה. אם הזוג מחזיק נזילות לשנתיים של הפער, מדובר בכ-144 אלף שקל. אפשר להוסיף רזרבה לרכב, בריאות ושיפוץ, ואז להשאיר חלק גדול מההון במסלול השקעה שמתאים לטווח ארוך יותר.

היתרון של שכבת מזומן הוא שהיא מצמצמת את הצורך למכור השקעות בתקופה חלשה בשוק. ירידה חדה בתחילת הפרישה יכולה לפגוע בתיק כאשר הפורש מוכר נכסים כדי לממן הוצאות. רזרבה נזילה מעניקה זמן לשוק להתאושש ומאפשרת ניהול רגוע יותר. מנגד, החזקה של כל ההון במזומן במשך עשרים שנה חושפת את כוח הקנייה לשחיקה של האינפלציה.

ביזפורטל בחן כמה הון צריך כדי לייצר הכנסה של 10, 15 או 20 אלף שקל בחודש בפרישה. החישוב שם מדגיש את הפער בין הוצאה חודשית לבין הכנסה קבועה מפנסיה וקצבאות. מדריך האב לחיסכון הפנסיוני מסביר כיצד הכסף ממשיך להיות מנוהל גם בשלב הקצבה.

הרכב ההשקעות צריך להתבסס על שיעור התלות בתיק. מי שהקצבאות מכסות כמעט את כל ההוצאות יכול לתת לחלק מההון אופק ארוך יותר. מי שמממן מהתיק שליש או מחצית מהתקציב זקוק לשכבת נזילות רחבה יותר ולפיזור שמקטין תנודתיות. המטרה היא לחבר בין זמן השימוש בכסף לבין רמת הסיכון שלו, במקום להפוך את כל התיק למזומן ביום הפרישה.