31 שנה ביחד בלי חתונה, ומי יקבל את הבית?

זה מקרה שמתחיל כמו סיפור אהבה של פרק ב', ומסתיים בבית משפט. גבר ואשה, שניהם עם ילדים בגירים ממערכות יחסים קודמות, חיו יחד כידועים בציבור במשך כ-31 שנה, מ-1992 ועד 2023. הם לא נישאו, לא הביאו ילדים משותפים, ולאורך כל הדרך שמרו על הפרדה רכושית מוקפדת - חשבונות בנק נפרדים, זכויות פנסיה נפרדות, בלי הסכם ממון. אבל את הבית שבו גרו יחד, הם לא הצליחו להפריד בשלום.

הסיפור מתחיל בשנת 2000, כשהזוג רכש דירה באשקלון תמורת כ-600 אלף שקל, ורשם אותה על שם שניהם. ב-2007 הדירה נמכרה תמורת 780 אלף שקל, והכסף שהתקבל, בתוספת גרירת המשכנתא, שימש לרכישת בית חלופי באותה העיר, תמורת 840 אלף שקל. הבית הזה נרשם על שם האשה בלבד. מאז ועד לפרידה, ב-2023, הוא היה ביתם המשותף.

הבעיה התחילה כשהזוגיות הסתיימה. הגבר, פנסיונר של משרד החינוך, טען שהוא בעצם הבעלים של מחצית הבית, למרות הרישום, מכוח יחסי נאמנות שנוצרו בין הצדדים. לטענתו, כשנרכש הבית, הוסבר לו שיש מניעה זמנית מלרשום אותו גם על שמו, ושבעתיד המצב יתוקן. באפריל 2024 הוא הגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, בדרישה לפסק דין הצהרתי שלפיו הוא בעל 50% מהזכויות בנכס.

"לא כדאי שתחתום עכשיו"

הראיה המרכזית שהניח הגבר על השולחן היתה שהחל מנובמבר 2011 ועד יוני 2020 הוא נשא לבד, בהוראת קבע מחשבונו, בכל תשלומי המשכנתא החודשיים על הבית - עד לפירעונה המלא. לדבריו, הוא הסכים לרישום הבית על שם האשה בלבד רק בגלל ייעוץ משפטי שהם קיבלו מעורך הדין שטיפל בעסקות, ומתוך אמון מלא בבת זוגו. בעדותו הוא שחזר את מה שנאמר לו אז: "הם ישבו, התייעצו, קראו לי ואמרו לי - לא כדאי שתחתום עכשיו, חכה שהתנאים יבשילו ונעשה את זה".

האשה מנגד, שהיא פסיכותרפיסטית בפנסיה, טענה שהיא זו שמימנה את רוב רכישת הבית, ושרישומו על שמה בלבד היה למעשה "תיקון היסטורי" לכך שבזמנו היא נאלצה, לטענתה, לרשום גם את הדירה הקודמת על שם בן זוגה בעקבות לחץ שהופעל מצדו. לדבריה, תשלומי המשכנתא ששילם הגבר במשך תשע שנים לא היו אלא סוג של דמי שכירות מוזלים תמורת מגורים בבית, כשלטענתה הוא גם קיבל בתמורה שירותי כביסה, ניקיון ואוכל.

בית המשפט לא קנה את הגרסה הזו. השופטת ציינה שקשה לצייר תמונה של שני שותפים לדירה כשמדובר בבני זוג שניהלו משק בית משותף במשך יותר מ-30 שנה, ושחתמו בעצמם על מסמך לביטוח הלאומי שבו הצהירו כי נכדיהם קוראים לצד השני סבא וסבתא. בנוסף, נקבע כי תשלום משכנתא, בניגוד לשכר דירה, מגדיל את ההון הנקי של הצדדים בנכס, ומדובר בהתנהגות שקשה להסביר אם הבית באמת לא היה שייך גם לו.

הצוואות ההדדיות שנהפכו לראיה נגד האשה

תמיכה נוספת לגרסת הגבר מצאה השופטת בצוואות הדדיות שעליהן חתמו הצדדים ב-2012, ולפיהן חלקה של האשה בבית אמור לעבור אליו לאחר מותה. לדבריו, כשהוא ביקש להסדיר את הרישום, האשה הציעה: "בוא נלך ונעשה צוואות הדדיות... חילקנו את המשכנתא, היא קבעה את החלוקה". השופטת הילה אוחיון גליקסמן ציינה שהעובדה שהאשה שינתה בשקט את הצוואה ב-2019, בלי ליידע את בן זוגה - וזאת בניגוד גמור להתחייבותם ההדדית - רק חיזקה את החשד שהיא ידעה שהחלוקה שנקבעה שיקפה הסכמה אמיתית לגבי הבעלות בבית.

גם העדות של עורך הדין שערך את עסקת המכר, שתמך בגרסת האשה שלפיה הוא יעץ לרשום את הבית רק על שמה בגלל שהגבר "לא שילם שקל", לא שכנעה את בית המשפט. השופטת קבעה שעדותו סתרה את עצמה בפרטים, בעוד שגרסת הגבר היתה עקבית ופשוטה.

• מטפלת או בת זוג? תבעה מהיורשים כספים על היותה מטפלת - מה קבע בית המשפט?
• השכנים נהפכו לידועים בציבור - והאשה תזכה בקצבה

בית המשפט דחה גם את טענת האשה להשתק שיפוטי, כלומר שהצהרת הצדדים לביטוח הלאומי, שבה נכתב כי הבית רשום ושייך לה בלבד, מונעת מהגבר לטעון אחרת בבית המשפט. השופטת קבעה שהאשה עצמה מילאה את הטופס, וחלק מהניסוחים בו כלל לא תאמו את מה שהיא טענה בכתב ההגנה.

הכרעה: מחצית הבית שייכת לו

בסיכומו של דבר, נקבע כי הגבר הצליח להוכיח יחסי נאמנות משתמעת, ובית המשפט נתן פסק דין הצהרתי שלפיו הוא הבעלים של 50% מהזכויות בבית. השופטת הוסיפה וקבעה כי סירובה של האשה להעביר לו את חלקו, "יש בה משום חוסר תום לב וחוסר הגינות" כלפיו.

מעבר לתוצאה עצמה, בית המשפט לא חסך ביקורת גם על אופן ניהול ההליך על ידי שני הצדדים, שכלל, לדבריה, בקשות דחייה חוזרות ונשנות וסיכומים שחורגים מההיקף שנקבע - התנהלות ש"הקשתה על ניהול ההליך ביעילות" וגרמה לבזבוז זמן שיפוטי. בסופו של דבר חויבה האשה בהוצאות משפט מופחתות בסכום של 15 אלף שקל בלבד.