רשם דירה על שמה, סמך עליה - כשהתגרשו טענה שהדירה היא מתנה

הגבר ניהל מערכת יחסים עם האשה במשך כעשר שנים, בין 2007 ל-2017. לאורך כל אותן שנים הוא היה נשוי לאשה אחרת. ב-2011 הוא ירש קרקעות בכפר מכר, מכר אותן תמורת מיליון שקל, ובדצמבר 2011 הפקיד כ-796,546 שקל בחשבון בנק שהיה בבעלות בת זוגו, ושאליו צורף גם הוא כבעלים. ב-13 בדצמבר 2011 נרכשה דירה בנהריה תמורת מיליון שקל, כשאת מרבית הסכום שילם התובע מכספי הירושה, ואת היתרה שילמה הנתבעת. אלא שכל הזכויות בדירה נרשמו על שמה של הנתבעת בלבד, ולא על שמו של התובע. כשנפרדו הצדדים ב-2017, הנתבעת המשיכה לגור בדירה. התובע פנה אליה כדי לקבל את חלקו, ונענה סירוב. לאחר כמה שנות ניסיונות, הוא הגיש ב-2020 תביעה לסעד הצהרתי ופירוק שיתוף, ובנפרד גם תביעה בדרישה לתשלום דמי שימוש.

הגרסאות של שני הצדדים היו הפוכות בתכלית. התובע טען שרכש את הדירה לצורך מגורים משותפים, בכוונה לחיות עם הנתבעת ולשאת אותה לאשה. לדבריו, הוא רשם את הזכויות על שמה בלבד כדי להסתיר את הרכישה מאשתו המנוחה, שידעה על הקשר הזוגי, אבל לא על הדירה. "רישום הזכויות על שמה נעשה אך ורק בשל רצונו שאשתו המנוחה לא תדע על רכישת הדירה", כך הוא טען. הנתבעת טענה לגרסה שונה לחלוטין: לדבריה, הקשר היה מוגבל למפגשים שבועיים בלבד, והתובע הציע לה את כספי הדירה כמתנה, כדי לגרום לה להישאר בקשר ולא לנטוש אותו. "הוא אהב אותה ורצה להוכיח את אהבתו", היא הצהירה.

בית המשפט מצא פגמים משמעותיים דווקא בגרסת הנתבעת. השופטת ציינה כי, "בעדות הנתבעת עלו סתירות של ממש ביחס לנסיבות רכישת הדירה - תחילה טענה שהתובע הבטיח להתחתן איתה ולכן רכש את הבית, לאחר מכן שרצה להוכיח אהבה, ובהמשך שרצה למנוע ממנה להיפרד ממנו". כשעומתה עם הסתירות בעדותה, השיבה האשה כי, "מה שרשום פה נכון" - תשובה שלא שכנעה את בית המשפט. לעומת זאת, גרסת התובע תוארה כ"עקבית וסדורה": הוא הסביר שביקש להסתיר מאשתו המנוחה לא את הקשר עצמו (שהיה ידוע לה), אלא את העובדה שרכש דירה עם בת זוגו האחרת.

• הצהיר בביה"ד הרבני שאין לו תביעות, ואז נזכר בכלבה
• קיבל 311 אלף שקל מביטוח לאומי, ו"שכח" לספר לביהמ"ש
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הנאמנות המשתמעת: הכלי המשפטי שהכריע

אחת השאלות המרכזיות בתיק היתה כיצד אפשר לסתור את הרישום בטאבו - הרי הנתבעת רשומה כבעלים. בית המשפט הסתמך על דוקטרינת הנאמנות המשתמעת (Implied Trust) - עיקרון שלפיו כשאדם מממן רכישת נכס אך הרישום נעשה על שם מישהו אחר, ניתן להכיר בו כבעלים האמיתי גם ללא מסמך כתוב. השופטת קבעה בהחלטתה כי "בנסיבות לפניי, הרישום אינו משקף את כוונת הצדדים".

"לא עלה בידי הנתבעת להרים את הנטל להוכיח שהכסף שהועבר על ידי התובע ניתן לה במתנה ומתוך גמירות דעת לכך שהזכויות במלואן יוקנו לה", קבעה השופטת בפסק הדין שפורסם, וציינה במפורש כי, "במבחן האדם הסביר, אינני סבורה שהתובע, שאינו איש בעל ממון, היה נפרד מסך של כ-800,000 שקל המהווה את מרבית כספו ורכושו לטובת מי שהגדירה את הקשר ביניהם ככזה המבוסס על מפגשים שבועיים".

השופטת הוסיפה רובד משפטי נוסף, שלפיו גם אם היה מדובר במתנה, היא היתה ניתנה מתוך ציפייה לנישואים. ומכיוון שהציפייה הזו לא התממשה, הנתבעת חייבת להשיב אותה. "יש לראות במתנה אותה העניק התובע מתוך ציפייה ברורה לנישואין, כמתנה על תנאי שהנישואין אכן יתקיימו. מקום בו לא התממשו, התנאי מכללא שבבסיס המתנה כשל, והתובע זכאי להשבתה", נכתב בהכרעת הדין.

• יהלומן ניסה לחמוק ממס על 12 מיליון דולר - על התרגיל ועל הפסיקה של בית המשפט
• השקיעו בסטארטאפ - ואז גילו בעיה עם המשקיע הראשי
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

מה לגבי דמי השימוש?

לגבי דמי השימוש שתבע האיש (מכיוון שהנתבעת גרה בדירה לאחר הפרידה), נפסק כי הזכות נוצרה רק ממועד הגשת התביעה - ינואר 2021. עד לאותו המועד, התובע עוד קיווה לחזור לקשר הזוגי ולא העלה דרישה רשמית. בהתאם לכך, חויבה הנתבעת לשלם לו 2,500 שקל לחודש - מחצית מדמי השימוש שקבע שמאי, מינואר 2021 ועד לפינויה של הדירה.

פסק הדין קובע כי התובע זכאי להירשם כבעלים של מחצית מהזכויות בדירה. ניתן צו לפירוק שיתוף, כלומר הדירה תימכר - ולנתבעת יש זכות ראשונים לרכוש את חלקו של התובע בה. אם היא לא תעשה זאת, הדירה תצא למכירה בשוק החופשי. בנוסף, חויבה הנתבעת לשלם לתובע סכום של 20 אלף שקל עבור הוצאות משפט.

המקרה ממחיש שאלה שמעסיקה זוגות רבים: כשנכס נרשם על שם אחד מבני הזוג, האם הרישום הוא המלה האחרונה? התשובה המשפטית היא שלא תמיד. בית המשפט בחן את הנסיבות, את גרסאות הצדדים, ואת ההיגיון הכלכלי, וקבע שהרישום לא שיקף את המציאות. הלקח הוא שגם כשאמון אישי עמוק מוביל לרישום על שם הצד השני, מומלץ לעגן כל הסכמה במסמך כתוב ובהערת אזהרה, כדי להימנע מהתדיינות משפטית ממושכת שיכולה להסתיים בכל תוצאה אפשרית.