גר בחינם 18 שנה בדירה של אחיו, וסירב לעזוב
אסיר משוחרר טען שרכש את הדירה מכספו, שאותו העביר לאח, אבל לא הצליח להוכיח זאת. בית המשפט לענייני משפחה פינה אותו, ואף סירב לפסוק לו פיצויים כפי שדרש
כמעט שני עשורים. זה היה משך הזמן של המגורים של גבר בדירה בתל אביב ששייכת, על פי רישום הטאבו, לאחיו. הוא לא שילם שכר דירה מעולם. הוא לא נדרש לשלם. והסכם השכירות היחיד שנחתם בינו לבין אחיו נועד, כך התברר בבית המשפט, לא להסדיר את הדיירות, אלא כדי לאפשר לגבר לקבל סיוע בשכר דירה ממשרד השיכון. כעת, לאחר הליך משפטי שנמשך כשנתיים, הכריעה השופטת ענת הלר-כריש מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב: הדירה תתפנה.
הסיפור מתחיל ב-2008. האח הבכיר (התובע 1) רכש דירה בתל אביב תמורת 192 אלף שקל, ורשם אותה על שמו בטאבו. זמן קצר לאחר מכן עבר להתגורר בה אחיו (הנתבע), שהשתחרר אז מהכלא. לפי עדותו של התובע 1, הוא הזמין את אחיו לגור בדירה מתוך תחושת רחמים, "כל עוד הוא יכול".
השנים העברו. הנתבע המשיך להתגורר בדירה. שכר דירה לא שולם. ב-2016 חתמו שני האחים על מסמכי מתנה שלפיהם הועברו הזכויות מהתובע 1 לבנו (התובע 2), בעסקה שדווחה לרשויות המס אך לא נרשמה בטאבו. ב-2024, כשהתובע 1 נקלע לחובות כבדים ונזקק למכור את הדירה, הוא פנה אל אחיו וביקש שיתפנה. האח סירב. בעקבות כך התביעה הוגשה.
הגרסה שלא הוכחה
הנתבע, שיוצג על ידי אפוטרופא לדין שמינה לו בית המשפט, העלה טענה מרכזית: הדירה נרכשה מכספו שלו, לא מכסף של אחיו. לדבריו, לאחר שהשתחרר מהכלא הוא זכה בהליך משפטי בסכום של 60 אלף דולר, שהועברו לאחיו כדי שזה יחזיק בהם עבורו, ובאמצעות הכספים האלה נרכשה הדירה. הוא ביקש שהרישום יהיה על שם אחיו משום שחשש שבמצבו, מכור לסמים, ייעשה שימוש לא טוב בכספים.
בית המשפט לא קיבל את הגרסה הזו. לא בגלל שהיא בלתי אפשרית, אלא בגלל שהנתבע לא הצליח להביא ולו בדל של ראיה לתמיכה בה. "הנתבע לא צרף כל מסמך, לא ביקש להביא כל עד ולא הניח בפני בית המשפט ולו בדל ראיה", כתבה השופטת הלר-כריש. הוא לא הגיש שום מסמכים מההליך המשפטי שבו לטענתו קיבל את הכסף, לא הביא עדים לביסוס גרסתו ואפילו לא הגיש תביעה נגדית לצורך הצהרת בעלות על הדירה.
מעבר לכך, גרסת הנתבע לאורך ההליך היתה מלאה בסתירות. בדיון אחד הוא טען שניהל את המשא ומתן לרכישת הדירה ביחד עם אחיו, ואילו בחקירה נגדית אמר שאחיו ניהל אותו לבדו. בדיון אחד הוא טען שפנה אל אחיו ובקש שהזכויות יירשמו על שמו, ואילו בחקירה אחרת הוא טען שאחיו "נדחף" לשם מיוזמתו. הנתבע עצמו הודה שהוא סובל מפערי זיכרון קשים ואינו מצליח לזכור תאריכים או סדר כרונולוגי.
לא ניתן לנגן משני הצדדים
נקודה מכרעת נוספת היתה עניין הסיוע בשכר הדירה. הנתבע הודה שחתם על הסכם שכירות עם אחיו כדי להציגו לרשויות ולקבל סיוע ממשרד השיכון, ובפועל הוא קיבל את הכספים האלה לאורך שנים. בית המשפט קבע כי מעשה זה מקים נגדו "השתק שיפוטי". כלומר לא ניתן לטעון בפני הרשויות שאתה שוכר ולקבל כספים על בסיס זה, ואחר כך לטעון בבית המשפט שאתה הבעלים של הנכס. "הנתבע מושתק כעת מלהתכחש לטענתו לפיה הוא לא בעליה של הדירה, בפרט מאחר שצמחה לו טובת הנאה על יסוד טענתו בעניין זה", קבעה השופטת.
גם אם לא היתה כל מחלוקת לגבי הבעלות, הנתבע לא היה יוצא ידי חובה. בית המשפט הסביר שמעמדו היה כזה של "בר רשות ללא תמורה". כלומר מי שקיבל רשות לגור בנכס מבלי לשלם עבורה. רשות שכזו, כפי שקבעה השופטת, "מתבטלת כהרף עין עם גילוי דעתו שאינו מעוניין להמשיך בהענקת הרישיון". ברגע של הגשת תביעת הפינוי, הסתיימה הרשות.
הנתבע ביקש שבית המשפט יפסוק לו פיצויים בעקבות מצבו הקשה ומשך מגוריו הרב בדירה. בית המשפט דחה זאת. על פי הפסיקה, בר רשות ללא תמורה שרישיונו בוטל זכאי לפיצויים לכל היותר בגין השקעות שהשקיע בנכס ושיפורים שעשה בו, ובמקרה הזה הנתבע לא הוכיח השקעה שכזו. בחקירתו הוא אמר שהתובע 1 הוא שרכש את המזגנים בדירה, ושהוא עצמו לא השתתף בתשלום עבור שיפוץ הבניין. כל מה שהוא יכל לומר על תרומתו לדירה היה "צבעתי לבד, שיפצתי לבד" ו"שברתי קירות, עשיתי הרבה דברים" - וזה, כך נקבע, אינו מספיק.
השופטת לא נמנעה מלהביע חוסר נוחות מהתוצאה: "אמנם התוצאה לפיה הנתבע... מפונה מהדירה אשר שימשה למגוריו משך כ-18 שנים, מעוררת חוסר נוחות. ברם, אין בתחושה זו כדי להקנות לנתבע סעד שלא מגיע לו בדין". בסופו של דבר התביעה התקבלה. בית המשפט הורה לנתבע לפנות את הדירה בתוך 45 יום, וחייב אותו לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 שקל בלבד - סכום מופחת, בהתחשב במצבו.
