האלמנה מול נושי בעלה: מי מוסמך לדון בתיק?
בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דחה בקשה של נושים לסלק על הסף תביעת אלמנה לזכויות ברכוש של בעלה המנוח, על אף טענתם שאין כלל סכסוך משפחתי. סגן הנשיא, השופט יהורם שקד, קבע שגם תביעות במסגרת הלכת השיתוף שייכות לערכאה זו
לכאורה, מדובר בתביעה משפחתית רגילה: אלמנה שנישאה לבעלה ב-1972, וכעת מבקשת מבית המשפט להצהיר שהיא זכאית למחצית מהנכסים שנרשמו על שמו, על פי הלכת השיתוף הישנה שחלה על זוגות שהתחתנו לפני חוק יחסי ממון. ששת ילדיה, כולם יורשי המנוח, לא רק שלא מתנגדים - הם תומכים בה בלב שלם. "כבודה של האמא הוא כבוד ילדיה ורצונה רצונם", הם כתבו במפורש בכתב ההגנה שהגישו.
אלא שמאחורי הקלעים מסתתר סכסוך אמיתי, וגדול בהרבה: נושים שקיבלו נגד יורשי המנוח פסק בוררות שמחייב אותם בעשרות מיליוני דולרים, ושהאישור שלו בבית המשפט המחוזי כמעט הסתיים. הנושים ביקשו להצטרף כנתבעים להליך המשפחתי, אבל התנגדו מכל וכל לכך שהוא יתברר דווקא בבית המשפט לענייני משפחה. לטענתם, כשבני משפחה ניצבים כולם באותו צד, אין סכסוך בתוך המשפחה במובן שלו על פי החוק, ומדובר בעצם בסכסוך מסחרי בינם לבין היורשים, שמקומו בבית המשפט המחוזי.
השופט יהורם שקד, סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, לא התעלם מהבעיה. עוד בתחילת ההליך הוא הורה לאלמנה להסביר מדוע דווקא הערכאה הזו היא זו שמוסמכת לדון ולהכריע בסוגייה, כאשר "מדברי התובעת משתמע בבירור כי אין כל סכסוך בין התובעת לבין ילדיה". גם בהחלטה מאוחרת יותר חזר השופט על כך שאם יקבע שיש לו סמכות, כל פסק דין שיינתן יחייב למעשה גם את הנושים, ולכן הוא הציע להם להצטרף.
הנושים הסתמכו בעיקר על תקדים מוכר: פרשת כראדי, שבה נקבע כי כשתביעה של בן משפחה על נכס של חייב בפשיטת רגל נועדה בעצם להגן על הנכס מפני נושים ולא נובעת מסכסוך משפחתי אמיתי, מקומה בבית המשפט של פשיטת הרגל. לטענתם, זה בדיוק מה שקורה כאן.
למה זה בכל זאת עניין משפחתי
השופט שקד דחה את הטענה, וקבע הבחנה מהותית בין המקרים. בפרשת כראדי החייב היה אדם חי, שיכול ליהנות מזכויות שיוענקו לבת זוגו. כאן, לעומת זאת, החייב כלפי הנושים הוא כבר העיזבון של המנוח, והאלמנה היתה יכולה לטעון לאותן זכויות גם בלי שום חוב לצד שלישי, למשל אם הנישואים היו מסתיימים בגירושים. כלומר עילת התביעה שלה קדמה לסכסוך עם הנושים ואינה תלויה בו.
השופט גם קבע שקיים לכאורה סכסוך משפחתי, גם אם לא גלוי, מכיוון שמתן זכויות קנייניות לאלמנה משמעו בהכרח נטילת חלק מהזכויות שכיום נתונות לילדיה כיורשים, כך שיש כאן צורך אמיתי בהסדרת מצבת הזכויות הפנים-משפחתית. עם זאת, הוא דחה את טענת האלמנה שהתביעה נכנסת גם תחת ההגדרה של תובענה לפי חוק הירושה, לאחר שקבע כי היסוד הדומיננטי בתיק הוא רכושי ולא ירושתי.
הפרשנות התכליתית שהציג השופט היתה מעניינת במיוחד. החוק קובע באופן מפורש שתביעות לפי חוק יחסי ממון, שחל על זוגות שנישאו אחרי ה-1 לינואר 1974, תמיד יידונו בבית המשפט לענייני משפחה, בלי קשר לשאלת קיומו של סכסוך. השופט שקד סבר שאין הצדקה להבחין בין אותם זוגות לבין זוגות שנישאו לפניה ועליהם חלה הלכת השיתוף, שהעקרונות המשפטיים בה דומים מאוד. "אינני סבור כי יש צדק רב או בכלל... כי מועד נישואי הצדדים בלבד הוא שיקבע" באיזו ערכאה תתברר תביעת הרכוש, הוא כתב, תוך שהוא מסתמך גם על כתביו של נשיא העליון לשעבר, פרופ' אהרן ברק, לגבי פרשנות תכליתית של החוק.
בסופו של דבר, השופט קבע שלבית המשפט לענייני משפחה יש סמכות מלאה לדון בתביעה, ודחה את בקשת הסילוק על הסף. לא ניתן צו להוצאות משפט, וכל צד יישא בהוצאותיו. הוא אף ציין לשבח את המקצועיות של באי כוחם של הצדדים ואת "הטיעון הנאה" שהציגו. כעת יידרשו הצדדים למסור בתוך 15 יום רשימת מועדים מוסכמים לקדם משפט, כשההליך העיקרי - קביעת זכויות האלמנה בפועל - עדיין לפניהם.
