טענה שהבטיח לה הכל - מומחה: הוא לא הבין מלה ממה שאמר

קשיש מאושפז, שכנה שדואגת לו במסירות, ורגע דרמטי על ערש דווי שבו הוא לכאורה מחליט להוריש לה את הכל. זה הסיפור שהובא באחרונה בפני בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל-נצרת. אלא שכשהעובדות נבחנו לעומק, התמונה התפוררה חתיכה אחר חתיכה.

לפי הבקשה שהוגשה, אשה. טענה כי השכן שלה, איש קשיש שנפטר בדצמבר 2021, אמר לה בשלושה מועדים שונים - 6, 11 ו-13 בדצמבר של אותה השנה - שהוא מוריש לה בעל פה את כל רכושו, בזכות היחסים הטובים שהיו ביניהם ובזכות הטיפול שהיא העניקה לו. מדובר במה שהחוק מכנה "צוואת שכיב מרע" - צוואה בעל פה שמותר לאדם לומר כשהוא רואה עצמו מול פני המוות, בתנאי שהיא נאמרת בפני שני עדים ומתועדת בזיכרון דברים. בעיצומו של ההליך המשפטי, שנמשך שנים, גם השכנה עצמה הלכה לעולמה, ובתה המשיכה לנהל את התביעה במקומה.

מנגד עמד בן דודו של המנוח, שאותר על ידי מנהל העיזבון וטען כי אין שום בסיס לצוואה הנטענת - גם כי המנוח סבל מדמנציה מתקדמת ולא היה כשיר לצוות דבר, וגם כי ההליך עצמו לא עמד בדרישות הפורמליות של החוק.

מומחה שלא השאיר מקום לספק

הנקודה שהכריעה את הדיון היתה שאלת מצבו הנפשי של המנוח. בית המשפט מינה מומחה בתחום הפסיכוגריאטריה, שעבר על מאות עמודי תיעוד רפואי ממספר מוסדות, וקבע במסקנותיו באופן חד וברור כי, "בעת עריכת הצוואות בתאריכים 6,11 ו-13 לדצמבר 2021, המנוח לא היה במצב של כשירות נפשית להבין בטיבה של צוואה או בטיבו של כל מסמך משפטי אחר". המומחה הוסיף כי מדובר בהידרדרות קוגניטיבית מתמשכת ובלתי הפיכה, וכי בתיעוד מבית החולים הסיעודי שבו שהה המנוח תועדו שוב ושוב מצבים של אפתיה קיצונית וחוסר יכולת ליצור קשר מילולי.

כשהמבקשת ניסתה בחקירה הנגדית לטעון שמסקנות המומחה מבוססות על השערות בלבד, הוא לא נרתע: "ברגע שאני נסמך על מסמכים אני מבין את מה שיש במסמך הרפואי וזה הטוב ביותר שיש לי". השופט קיבל את חוות הדעת במלואה, וקבע כי לא נמצא אף שלב בתקופה הרלוונטית שבו ניתן היה לראות במנוח אדם כשיר לערוך צוואה.

גם אם המומחה היה טועה, לצוואה היו עדיין בעיות פורמליות שהיה קשה להתגבר עליהן. החוק דורש ששני עדים ישמעו את דברי המצווה ביחד, באותו המעמד, וכאן כל עד תיאר ביקור בתאריך אחר, במקום אחר ובנוסח אחר. בית המשפט הדגיש כי מדובר ב"דרישה מהותית שאינה ניתנת לריפוי", ולא בפגם טכני שאפשר לעצום עליו עין. גם זיכרון הדברים עצמו - המסמך שאמור לתעד את דברי המצווה - נחתם רק ב-17 בפברואר 2022, כשני חודשים אחרי הפטירה. הוא מעולם לא הופקד אצל רשם הירושה, ונוסח בידי עורך הדין של המבקשת ולא על ידי העדים עצמם.

שתה כוס מים?

העדויות עצמן התגלו כרצופות בסתירות. אחד העדים לא הצליח להסביר איך נשמר הקשר שלו עם המנוח שנים אחרי שהפסיק לעבוד כמאבטח בסופרמרקט שבו הכירו, לא הציג ולו תמונה אחת עם המנוח, ואף טעה בתיאור הבית שבו הוא התגורר. עד נוסף טען שהמנוח שתה מים בביקורו, בזמן שהתיעוד הרפואי הצביע על כך שבאותה התקופה המנוח כלל לא היה מסוגל לשתות דרך פה, והוא קיבל מזון אך ורק דרך צינורית זונדה. גם הסוגיה שלכאורה עמדה במרכז הצוואה - הכוונה להעביר למבקשת דירה - לא הופיעה בשום מסמך, לא בזיכרון הדברים ולא בתצהירי העדים.

לאור כל אלה, קבע בית המשפט כי "לא עלה בידי המבקשת לעמוד בנטל ההוכחה הכבד המוטל עליה לקיום צוואת שכיב מרע". הבקשה לצו קיום צוואה נדחתה במלואה, התנגדותו של בן הדוד התקבלה, וניתן צו ירושה על פי דין. בנוסף, חויבה המבקשת לשלם לבן הדוד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 20 אלף שקל.