שניהם נסעו ישר, שניהם טענו שהשני הגיח - איך הכריע ביהמ"ש?

תאונה בין שני נהגים בירושלים הגיעה לבית משפט השלום, ושם התבררה שאלה שמלווה כמעט כל תיק תאונות דרכים: כשאין מצלמה ואין עדים חיצוניים, ושני הצדדים נשבעים שהם נסעו ישר והשני הגיח משום מקום - איך בכלל אפשר לקבוע מי אשם?

לפי כתב התביעה, נהג ברכב של חברת הביטוח איי.די.איי יצא מצומת מימין לנתיב הנסיעה של התובע, מחמד אבו דהים, בלי לתת לו זכות קדימה. הנתבע סיפר גרסה הפוכה לגמרי: הוא נסע ישר, והתובע הוא זה שהגיח מהצד. בעדותו הוא תיאר את הרגע שבו ראה את הרכב השני מגיע: "פתאום נעצרת מולי מרצדס... אני הייתי בצד שמאל שלו". התובע מצדו, סיפר שהוא עצר בתמרור עצור, המשיך בנסיעה ישרה, ואז "פתאום ראה את רכב הנתבעת אשר נתן לו מכה עם הפינה הקדמית".

מבירור הדברים עלה שהמפגש בין כלי הרכב לא התרחש ליד התמרור, אלא כבר בקצה השני של הצומת, מכיוון הנסיעה של התובע. שני הנהגים גם טענו שהם עצמם נסעו בעלייה - התובע בכביש הרגיל, והנתבע יצא ממעקף בעלייה "מאוד חדה ומתפתלת", כפי שהוא תיאר. הנתבע ניסה להישען על תקנה 46(ב) לתקנות התעבורה, שלפיה רכב שנוסע בירידה צריך לתת זכות קדימה לרכב שעולה - אבל היתה בעיה קטנה: גם התובע טען שהוא עצמו היה בעלייה, כך שהטיעון הזה לא הכריע לטובת אף צד.

השופטת אפרת רחלי מאירי לא קיבלה את הגרסה של אף אחד מהנהגים באופן מלא. היא קבעה שהעובדה שלתובע היה תמרור עצור לא אומרת שהוא אשם באופן אוטומטי בתאונה, משום שהתמרור לא נועד "לעצור לנצח כל עוד ישנם רכבים", אלא לעצור, לבדוק שהדרך פנויה ולהמשיך. מצד שני, גם לנתבע לא היתה זכות אוטומטית להיכנס לצומת כשהוא לא פנוי. בפסק הדין נכתב במפורש כי, "אין המשמעות היא שהנתבע יכול להיכנס לצומת כשהצומת לא פנוי". התוצאה: כשאין דרך להוכיח באופן חד-משמעי מי בדיוק פשע יותר, האיזון ההוגן ביותר הוא חלוקה שווה - הנתבעת תשלם לתובע עבור מחצית מהנזק.

השאלה שקבעה כמה כסף ישולם

אבל התיק לא נגמר בשאלת האחריות. השאלה השנייה, שדווקא היא זו שקבעה בסוף כמה כסף יקבל התובע, נגעה להיקף הנזק. התובע צירף חוות דעת שמאי שהעריכה את עלות התיקון בכ-28 אלף שקל. הבעיה: הרכב כבר תוקן בפועל, אך התובע לא הציג אף קבלה, חשבונית או שום אסמכתה אחרת לתשלום שהוא שילם בפועל.

וכאן בית המשפט קבע כלל שחשוב לכל מי שתובע פיצוי על רכב להכיר: כל עוד הרכב לא תוקן, אפשר לבסס את התביעה על חוות דעת שמאי בלבד. אבל ברגע שהרכב כבר תוקן בפועל, זה כבר לא מספיק. פסק הדין מצטט בעניין הזה פסיקה קודמת, שלפיה "משתיקן הניזוק את הרכב, הראיה הנדרשת לגבי שיעור הנזק... היא ראיה אודות עלות התיקון לניזוק". כלומר אם תיקנת, תביא קבלה.

התובע לא הביא שום קבלה ולא הסביר מדוע. במצב כזה, לפי ההלכה הקיימת, בית המשפט יכול לדחות את מרבית התביעה על הנזק. אבל השופטת בחרה בדרך ביניים: היא לא התעלמה מכך שנזק בהחלט נגרם, אבל גם לא היתה מוכנה לפצות לפי מלוא הערכת השמאי, כדי לא לשפר את מצבו של התובע מעבר למה שהוא הוכיח. היא פסקה פיצוי על דרך האומדנה, ובמפורש "בצד הנמוך והבטוח", כלומר רבע בלבד מסכום חוות הדעת, בניכוי מע"מ: 6,125 שקל.

מכיוון שהאחריות חולקה חצי-חצי, גם הסכום הזה התחלק לשניים - 3,063 שקל. לזה נוסף פיצוי חלקי גם על שכר הטרחה ששילם התובע לשמאי (700 שקל מתוך 1,400). בסך הכל, על הנזק הישיר תשלם חברת הביטוח לתובע 3,763 שקל, ובנוסף 1,000 שקל הוצאות משפט ו-2,500 שקל שכר טרחת עורך דין.