קרב ירושה: קיבלו את הקרקע שמגיעה להם אחרי 40 שנה
סכסוך ירושה בין דודים ואחיינים, שהחל בהבטחה בעל פה ב-1978, הוכרע בבית המשפט לענייני משפחה בקריות: מי שהחזיק בקרקע ועיבד אותה במשך עשרות שנים ניצח את מי שהיה רשום כבעלים שלה בטאבו
סיפור משפחתי שהתחיל לפני כמעט חצי מאה, בין חמישה אחים שירשו את אדמות אביהם, הגיע באחרונה לסיומו בבית המשפט לענייני משפחה בקריות. השופטת גילה ספרא-ברנע קבעה כי אדם שהעביר את זכויותיו בקרקע לילדיו ולנכדו, תוך כדי סכסוך משפחתי סוער, יאבד את הקרקע – וזו תעבור לידי אחייניו, ילדי אחיו המנוח.
הכל התחיל ב-1977, כשנפטר סב המשפחה והוריש לחמשת בניו שתי חלקות אדמה סמוכות בחלקים שווים: חלקה 102, ששטחה כ-1,632 מ"ר, וחלקה 120 הגדולה ממנה. לפי הצוואה, כל אח היה אמור לקבל חמישית מכל חלקה. אבל המציאות, כך טענו התובעים – שלושת בניו של אחד האחים שכבר הלך לעולמו – היתה שונה לגמרי. לטענתם, כבר ב-1978 סיכמו האחים ביניהם על עסקת חליפין: אביהם יקבל את מלוא הבעלות בחלקה 102, שהיתה אז אדמת בור טרשית וסלעית שקשה לעבד, ובתמורה הוא יוותר על חלקו בחלקה 120, השטח הפורה יותר, לטובת אחיו - הדוד, שהוא הנתבע בתיק.
הבעיה: ההסכם הזה מעולם לא נחתם כמסמך מסודר. ובישראל, עסקות מקרקעין חייבות להיות בכתב. אז איך בכלל אפשר לנצח בתביעה כזו, נגד רישום רשמי בטאבו? התשובה, כך קבעה השופטת, טמונה בשילוב בין כמה ראיות: מסמך מ-1982 שבו הדוד עצמו הצהיר לרשויות מס שבח על העברת חלקו בחלקה לאחיו - מסמך שהתגלה רק במהלך המשפט, אחרי שהתובעים נתקלו בקשיים לאתרו בארכיון מיסוי מקרקעין. לצדו, תשריט חלוקה מ-1999 שעליו חתמו כל חמשת האחים, ומעל הכל - עשרות שנים שבהן התובעים ואביהם המנוח החזיקו בקרקע, טיפחו אותה, נטעו בה עצי זית וקטפו את היבול, מבלי שאיש מהצד השני יתנגד.
בית המשפט הזכיר את הפסיקה הקיימת, שלפיה רישום בטאבו הוא ראיה חותכת אך לא מוחלטת, וניתן לסתור אותו בנטל כבד. כשמדובר ביחסי אמון משפחתיים, נקבע בפסיקה כי במקרים חריגים שבהם עולה "זעקת הגינות", ניתן לוותר על דרישת הכתב הפורמלית במסגרת חובת תום הלב. השופטת מצאה שזה בדיוק המקרה כאן.
עדי הגנה חיזקו את גרסת התובעים
דווקא עדי ההגנה - בני המשפחה של הנתבע עצמו - הם אלה שחיזקו את גרסת התובעים. אחיין אחד, שנשאל בחקירה על החלוקה בין הדודים, השיב במלים פשוטות כי, "בסדר, היתה חלוקה. מאז, הוא ב-120 וההוא ב-102". עד נוסף תיאר: "עשו חלקות, ח' לקח מלמעלה, כל החלקה שלו". גם הנתבע עצמו הודה בחקירתו שהוא מעולם לא דרש מהתובעים לפנות את הקרקע ולא התנגד לכך שהם קוטפים ממנה זיתים - הודאה שלדברי בית המשפט "מלמדת על הסכמה שבשתיקה למצב הקיים".
נתון מספרי נוסף חיזק את התמונה: בחלוקת חלקה 120, שבוצעה בפועל רק ב-2018-2017, קיבל הדוד שטח של 1,157 מ"ר - יותר מפי שניים מהחלק שהגיע לו לפי צו הירושה, בעוד יורשי האח המנוח קיבלו רק 357 מ"ר, שהם ויתור של כמעט 300 מ"ר. השופטת ראתה בפער הזה חיזוק לכך שהיה איזון כולל בין שתי החלקות, וכתבה שהנתבע "אינו יכול לאחוז את החבל בשני קצותיו" - ליהנות מהתוספת בחלקה אחת ולהתכחש לוויתור בחלקה השנייה.
טענת השיהוי של הנתבעים, שלפיה התביעה הוגשה רק עשרות שנים אחרי ההסכם הנטען, נדחתה גם היא. השופטת ציינה כי הסכסוך בפועל התגלע רק ב-2019, כשהדוד העביר את זכויותיו לילדיו ולנכדו ללא תמורה, "בעיצומו של סכסוך על סלילת דרך", ולכן התביעה, שהוגשה ב-2021, לא הוגשה באיחור.
בית המשפט קיבל את התביעה במלואה, הורה לבטל את רישום זכויות ילדי הדוד בקרקע, וקבע שהתובעים זכאים להירשם כבעלים במקומם. הנתבעים חויבו גם בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 20 אלף שקל בתוספת מע"מ.
