מימן לבדו חמש שנים של קרב ירושה, אבל מה התמורה?

סכסוך ירושה משפחתי שנמשך כמעט עשור הגיע בשבועות האחרונים לסיומו, כשבית המשפט לענייני משפחה בחיפה דחה תביעה חריגה: גבר שמימן לבדו במשך שנים את כל ההוצאות המשפטיות בקרב על העיזבון של בן דודו המנוח, תבע להצהיר כי אחיו (הנתבעים בתיק) הסכימו להעביר לו בתמורה את מלוא חלקם בירושה. השופט טל פפרני, סגן הנשיא, לא קיבל את הטענה ודחה את התביעה במלואה.

הרקע לפרשה מורכב. המנוח נפטר כשהוא ערירי, ללא צוואה, והצדדים בתיק - התובע ושני הנתבעים - הם בני דודיו. עוד לפני שהעיזבון חולק, צצה מחלוקת מול קבוצה אחרת: ילדיו של שכנו של המנוח, שטענו כי הם למעשה אחיו למחצה, ולכן הם היורשים החוקיים. בין 2015 ל-2020 התנהלו הליכים משפטיים ממושכים בכל הערכאות, כולל בדיקה גנטית שהראתה קרבה משפחתית ברמת סבירות של כמעט 100%. הפרשה הגיעה עד לבית המשפט העליון, וב-24 לדצמבר 2020 היא הסתיימה בפשרה, כשהשופט ניל הנדל ציין כי "טובה פשרה מפסק דין" וקבע שהצדדים - בני הדודים - הם יורשיו של המנוח.

התובע, לדבריו, מימן לבדו את כל ההליכים האלה - שכר טרחת עורכי דין והוצאות משפט - ואילו הנתבעים, אחיו, לא לקחו בהם שום חלק ואף לא נכחו כמעט באף דיון. לטענתו, בין הצדדים סוכם עוד ב-2015 בעל פה, ומ-2019 גם בניסיונות לעגן זאת בכתב, שהוא לבדו ימשיך לשאת בכל העלויות, ובתמורה יקבל את מלוא חלקם של אחיו בעיזבון אם ההליך יצליח. בחקירתו הוא הסביר מדוע לא דאג לחתום עמם על מסמך מחייב מההתחלה: "אלה האחים שלי, הם לא ירמו אותי". אם היה חושב שיידרש מסמך, כך אמר, היה מחתים אותם "ברגע הראשון".

הנתבעים ראו את הדברים אחרת לגמרי. הם טענו שהם מעולם לא חתמו על שום הסכם או ויתור, שלא היו מודעים כראוי להתקדמות ההליכים, ושכל ההתכתבויות המאוחרות בינם לבין התובע היו חלק ממשא ומתן שלא הבשיל, תוך הפעלת לחץ מצדו. נתבעת 2 אף הודתה שהוסיפה תיקונים בכתב ידה לטיוטת תצהיר שהועברה אליה, אך הבהירה בעדותה כי, "אני אף פעם לא הסכמתי", והוסיפה: "לא הסכמתי מההתחלה לוותר, אז לא התחרטתי".

מה השאלה שנותרה?

השופט פפרני נדרש תחילה להבחין בין שתי הדרכים החוקיות שבהן יורש יכול להעביר את חלקו בעיזבון: הסתלקות לפי סעיף 6 לחוק הירושה, המחייבת תצהיר בכתב ואפשרית רק לטובת קרובים מסוימים, או העברה לפי סעיף 7, המחייבת הסכם כתוב. במקרה הנוכחי, כך קבע השופט, לא מתקיים אף אחד מהמסלולים - לא הוגש שום תצהיר הסתלקות, ולא נחתם מעולם הסכם כתוב בין הצדדים.

השאלה המרכזית שנותרה היתה בעצם אם בכל זאת נכרת בין האחים חוזה בעל פה מחייב. כאן קבע בית המשפט שלא הוצגה כל ראיה של ממש לכך שהתגבשה "גמירות דעת" - הרצון המשותף והמגובש לחתום על הסכם. להפך: תחלופת הטיוטות, ההודעות והמסמכים בין הצדדים החל מ-2019 ועד 2021, כשאף לא אחד מהם נחתם, דווקא מלמדת שההסכמות מעולם לא הבשילו. השופט הזכיר את הכלל המשפטי הוותיק שלפיו "מסמך ללא חתימה יוצר חזקה כי אינו מחייב". גם העובדה שהתובע עצמו פנה אל אחיו לאחר הפשרה בעליון והציע להם לרכוש מהם את חלקם בתמורה לכסף, חיזקה את המסקנה שלא היה ביניהם הסכם קודם, משום שאם היה  היה קיים הסכם כזה, לא היתה סיבה להציע תשלום נוסף. בית המשפט אף ציין שאי-הדיווח לרשויות המס על "עסקה" שכזו, שהיה נדרש אם אכן היתה מתגבשת, מחזק אף הוא את המסקנה שגם הצדדים עצמם לא ראו במה שהיה ביניהם הסכם מחייב.

בסיכומו של דבר קבע השופט פפרני כי "מדובר, לכל היותר, במו"מ שלא הניב דבר", ודחה את התביעה. עם זאת, בית המשפט לא התעלם מכך שהנתבעים בעצמם לא חלקו על זכותו העקרונית של התובע לקבל בחזרה את הכספים ששילם בפועל עבור ניהול ההליכים, והורה לצדדים להגיע בתוך 30 יום להסכמה על גובה הסכום המגיע לו. אם הם לא יגיעו להסכמה, יוכל התובע לפתוח בהליך נפרד לשם כך.

התביעה העיקרית - להצהיר על זכאות למלוא חלקם של האחים בעיזבון - נדחתה. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסכום כולל של 45 אלף שקל.