לעבוד עד שמתים? למי הפנסיה לא תספיק ומי מנגד יכול לפרוש מוקדם - מצב עולמי

יש עכשיו אופנה חדשה לדבר על מותה של הפנסיה. הרעיון נשמע אפילו משכנע: בני אדם חיים הרבה יותר, ילד שנולד היום עשוי להגיע לגיל 90 ויותר, קשה לממן 25 או 30 שנה בלי לעבוד, ממשלות מתקשות לשלם פנסיות נדיבות כמו פעם, ולכן גיל 65 או 67 יהפוך בסוף לעוד יום עבודה רגיל. מי שיהיה בריא ימשיך לעבוד עד 70, עד 75 ואולי עד שלא יוכל יותר.

יש בזה הרבה אמת, אבל זו חצי מהתמונה. באותו עולם בדיוק שבו אנשים חיים יותר נוצרו כמויות עושר שלא היו קיימות לפני דור. שוקי המניות עלו לאורך עשרות שנים, ההפרשות לפנסיה גדלו, חיסכון אוטומטי הפך לנורמה במדינות רבות, עובדים מחזיקים מניות דרך קרנות הפנסיה גם בלי לדעת איזו מניה יש להם, ולחלק גדול ממעמד הביניים יש היום בגיל 60 נכסים פיננסיים שהוריהם לא חלמו עליהם.

בארה"ב מספר חשבונות ה-401(k) ששווים יותר ממיליון דולר הגיע השנה לשיא, והיתרה הממוצעת בחשבונות האלה טיפסה לכ-156 אלף דולר. בישראל השינוי עמוק אפילו יותר: לפני פחות מ-20 שנה חלק גדול מהשכירים כלל לא חסך לפנסיה, והיום רובם כן. לכן השאלה האמיתית היא כבר לא האם הפנסיה מתה, אלא מי יוכל להרשות לעצמו לפרוש, מי ירצה להמשיך לעבוד ומי פשוט לא יקבל את האפשרות לבחור.

הטענה הקיצונית מגיעה עכשיו מארה"ב. ההיסטוריון לורנס סמואל, שכתב ספר על עלייתו ונפילתו של רעיון הפרישה האמריקאי, טוען שהמודל של אדם שעובד עד 65 ואז עובר לעשרים שנה של גולף, טיולים ודיג נגמר. יותר אמריקאים מבוגרים ממשיכים לעבוד, חלקם בגלל כסף וחלקם משום שהם מעדיפים להימנע מהיעלמות ביום אחד משוק העבודה. ב-2025 כבר 19.1% מהאמריקאים בני 65 ומעלה היו בכוח העבודה, לעומת 12.9% בשנת 2000.

וזה אינו סיפור אמריקאי בלבד. כמעט כל העולם המפותח מזדקן. לפני 30 שנה היו במדינות ה-OECD בערך 21 בני 65 ומעלה על כל 100 אנשים בגילי העבודה, היום יש כ-33, ובעוד כשלושה עשורים המספר צפוי להתקרב ל-55. אין כאן קסם: פחות עובדים יצטרכו לממן יותר פנסיונרים, יותר בריאות ויותר סיעוד. לכן גילי הפרישה עולים. גיל הפרישה הרגיל לגברים במדינות ה-OECD עומד כיום בממוצע על פחות מ-65, אבל למי שנכנס היום לשוק העבודה הוא צפוי להתקרב ל-66.5, ובמדינות מסוימות הוא כבר בדרך ל-70 ומעלה. מכאן קל להגיע למסקנה שכולם יעבדו עד המוות, אבל כנראה שזה אינו מה שיקרה.

שתי מהפכות שקורות באותו זמן

מהפכה אחת היא דמוגרפית. מי שמגיע היום לגיל 65 במדינות המפותחות יכול לצפות בממוצע לעוד כ-19 שנה אם הוא גבר וליותר מ-21 שנה אם היא אישה, ובעתיד התקופה הזו צפויה להתארך עוד. פרישה בגיל 60 מול תוחלת חיים של 90 פירושה מימון של שליש מהחיים בלי משכורת, משימה מורכבת גם למי שחסך יפה.

במקביל מתרחשת מהפכה פיננסית. הרבה יותר אנשים מחזיקים נכסים פיננסיים, והרבה יותר מהשכר עובר מדי חודש אוטומטית לחיסכון. בארה"ב, אצל החוסכים שנמצאים במערכת ה-401(k) של פידליטי, שיעור החיסכון הכולל של העובד והמעסיק יחד כבר הגיע ל-14.4% מהשכר, והיתרה הממוצעת בחשבון עלתה ב-75% בתוך עשור. זה ודאי אינו מייצג כל אמריקאי, ויש מיליונים שאין להם כמעט כלום, אבל קשה לטעון שהפנסיה נעלמת בזמן שהצד השני של המערכת צובר סכומי כסף גדולים מאי פעם.

שוק ההון משנה את החשבון בצורה דרמטית. אדם שמפריש 15% מהשכר במשך 40 שנה ומקבל לאורך זמן תשואה ריאלית חיובית יכול להגיע לגיל הפרישה עם הון גדול מאוד גם בלי להיות עשיר במהלך שנות העבודה שלו. זה בדיוק כוחה של ריבית דריבית. שנה או שנתיים נוספות בעבודה בגיל 65 משמעותיות במיוחד: ההפקדות נמשכות, הכסף שכבר נצבר ממשיך לעבוד, ובמקביל מתקצר מספר השנים שצריך לממן אחרי הפרישה.

לכן למי שיש שכר טוב, עבודה שאינה פיזית וחיסכון גדול, המשך עבודה עד 70 יכול להיות מהלך פיננסי מצוין. אבל זה אינו אומר שהוא חייב לעבוד עד 70. להפך: אותה צבירה עצמה יכולה לתת לו את הבחירה לפרוש בגיל 62, וזה ההבדל הגדול.

• החלפת עבודה: שלושה חשבונות נשארים מאחור, ואחד מהם ממשיך לגבות דמי ניהול
• בן 35 עם 400 אלף שקל

לעבוד יותר יכול להיות מצוין, אם זו בחירה

יש הרבה טיעונים טובים בעד עבודה בגיל מבוגר. עבודה נותנת מסגרת, אנשים, תחושת ערך, פעילות מחשבתית והכנסה. אדם בן 68 שעובד שלושה ימים בשבוע במקצוע שהוא אוהב אינו בהכרח קורבן של קריסת מערכת הפנסיה, ייתכן שהוא פשוט מעדיף לעבוד.

המודל הישן, שבו ביום אחד אדם עובד במשרה מלאה ולמחרת הוא פנסיונר, נראה באמת מיושן. סביר שהעתיד יהיה גמיש הרבה יותר: פחות משרה מלאה, יותר ייעוץ, עבודה עצמאית, פרויקטים, הוראה, דירקטוריונים, עבודה מהבית או שלושה ימים בשבוע. אדם יכול להתחיל לקבל פנסיה ולהמשיך לייצר הכנסה, לא כדי לשלם את חשבון החשמל אלא בשביל עוד הכנסה, עניין וקשר לעולם. זו יכולה להיות דווקא התפתחות חיובית.

הבעיה מתחילה כשהופכים את התיאור הזה לאידיאולוגיה ואומרים לכולם להתרגל לעבוד עד המוות. נהג משאית בן 70, פועל בניין בן 68 ועובד ניקיון בן 72 אינם נמצאים באותו מצב כמו עורך דין, רואה חשבון או מתכנת שיושב מול מחשב. גם מצב הבריאות בגיל 65 שונה מאוד בין אדם לאדם, והעלאת גיל הפרישה על הנייר אינה הופכת אדם בן 67 לבריא יותר.

ולכן העולם הולך כנראה לשתי קבוצות. אלה שיש להם מקצוע שמאפשר להמשיך לעבוד וחיסכון גדול ייהנו משני העולמות, ויוכלו לעבוד אם ירצו ולהפסיק אם ירצו. אלה שעבדו בשכר נמוך, החליפו עבודות, לא חסכו מספיק ולא צברו נכסים עלולים להמשיך לעבוד משום שאין להם אפשרות אחרת. הפנסיה אינה נעלמת, היא הופכת לעוד ביטוי של פערי העושר.

בישראל קרה משהו חשוב מאוד, והרבה אנשים עוד לא מרגישים אותו

בישראל קל להיות פסימיים לגבי הפנסיה. יוקר המחיה גבוה, הדירות יקרות, קצבת הזקנה של ביטוח לאומי אינה גבוהה ויש קבוצות גדולות מאוד שלא צברו מספיק. אבל במבט של עשרים שנה אחורה המצב דווקא השתפר בצורה חריגה.

• כך תפח החיסכון הפנסיוני ב-383 מיליארד שקל בשנה
• קרנות ההשתלמות באוגוסט - אלטשולר חוזרת להוביל, ומה עשתה הקרן שלכם?

פנסיית החובה שנכנסה ב-2008 שינתה את המערכת. לפני הרפורמה כ-37% בלבד ממשרות השכירים בישראל כללו הפרשות לפנסיה, וב-2022 השיעור כבר הגיע ל-76.2%. בעשירוני השכר הגבוהים הכיסוי כמעט מלא. כלומר, דור שלם של ישראלים שבעבר היה עלול להגיע לגיל 67 עם מעט מאוד חיסכון צובר היום כסף חודש אחרי חודש. זה שינוי גדול, משום שפנסיה בנויה מזמן: מי שהתחיל לחסוך בעקבות הרפורמה בגיל 30 לא הרגיש עשיר ב-2010 וגם לא ב-2020, אבל אחרי 30 או 40 שנות הפקדות ההבדל עצום.

אפשר כבר לראות את זה בכסף הגדול. נכסי הפנסיה בישראל הגיעו בסוף 2024 לכמעט 70% מהתוצר. בסוף הרבעון הראשון של 2026 החזיקו המשקיעים המוסדיים עבור הציבור נכסים בהיקף של כ-3.3 טריליון שקל, וכלל תיק הנכסים הפיננסיים של הציבור הישראלי עמד על כ-7.25 טריליון שקל. ב-2025 לבדה הוא גדל בכ-15.5%, הרבה מעבר לקצב הממוצע של העשור שקדם לכך. לא כל הכסף הזה נמצא אצל אנשים שעומדים לפרוש, וברור שהוא מחולק בצורה מאוד לא שוויונית, אבל מדובר במאגר עושר אמיתי שישלם בעתיד פנסיות אמיתיות.

גם הדמוגרפיה הישראלית נוחה יותר מזו של אירופה, יפן וקוריאה. בישראל היו ב-2024 כ-24 בני 65 ומעלה על כל 100 בני 20 עד 64, לעומת כ-33 בממוצע ה-OECD. עד אמצע המאה היחס בישראל צפוי לעלות הרבה פחות מאשר ברוב העולם המפותח, וההערכה היא שאוכלוסיית גיל העבודה בישראל תמשיך לגדול בצורה משמעותית בעשורים הבאים בזמן שבמדינות רבות היא מתכווצת. זה יתרון עצום למערכת הפנסיה.

ויש עוד נתון מפתיע: ההכנסה הממוצעת של בני 65 ומעלה בישראל כבר נמצאת בערך ברמה של ההכנסה הממוצעת בכלל האוכלוסייה, נתון שממקם את ישראל בצד החזק של מדינות ה-OECD. זה כמובן ממוצע שמסתיר פערים גדולים, אבל הוא רחוק מהתמונה של מדינה שבה כל מי שמגיע לגיל 67 נופל מיד לעוני. להרחבה: שאלות ותשובות על משיכת כספי פנסיה.

ועדיין, בישראל יש שתי מדינות פנסיוניות

מצד אחד נמצא עובד בן 55 שהרוויח שכר בינוני גבוה במשך שלושים שנה, יש לו קרן פנסיה, קרן השתלמות, אולי דירה בלי משכנתא גדולה, קופת גמל, קצת תיק השקעות ואולי גם בן או בת זוג עם חיסכון דומה. אם השווקים ייתנו לאורך השנים תשואה סבירה, הזוג הזה יכול להגיע לגיל 67 עם כמה מיליוני שקלים של נכסים פיננסיים ונדל"ניים. הוא אינו צריך לעבוד עד המוות, ואולי יחליט לעבוד משום שהוא רוצה.

מהצד השני יש עובד שהרוויח 7,000 עד 8,000 שקל, החליף מקומות עבודה, היו לו תקופות בלי הפרשות, משך פיצויים בדרך ואין לו דירה. שם הסיפור אחר לחלוטין. המחקר על פנסיית החובה בישראל מראה שבעשירון השכר התחתון כמחצית בלבד מהמשרות היו מכוסות בפנסיה גם ב-2022, אצל עובדים עם ותק קצר הכיסוי חלש במיוחד, ובענפי אירוח, אוכל ובנייה שיעורי ההפרשה נמוכים משמעותית מענפים כמו פיננסים, חשמל והמגזר הציבורי. לכן אי אפשר לדבר על הפנסיונר הישראלי כאילו מדובר באדם אחד. גם החלפת עבודה משאירה מאחור חשבונות ששוחקים את החיסכון.

והשוק יכול לעשות את מה שהממשלה מתקשה לעשות

יש עוד סיבה שבגללה הנבואה על סוף הפנסיה נראית מוקדמת מדי: הון גדל מהר מאוד כאשר נותנים לו זמן. ממשלה שמבטיחה קצבה לכולם צריכה לגבות מסים בכל שנה, בעוד קרן פנסיה שמחזיקה מניות, אג"ח ונכסים אחרים מקבלת גם את תשואת ההון.

נניח שהעולם ממשיך לצמוח, חברות ממשיכות להרוויח, פריון העבודה עולה והבינה המלאכותית אכן מגדילה את התפוקה. במצב כזה יכול להיווצר עוד הרבה מאוד עושר, ולא כל העלייה בתוחלת החיים חייבת להיות ממומנת בעוד שנות עבודה. חלק ממנה יכול להיות ממומן בתשואות גבוהות יותר על ההון שכבר נחסך.

זה כמובן אינו קו ישר. יהיו מפולות, משברים ושנים רעות, ומי שפורש בדיוק לתוך ירידה של 30% בשוק נמצא בסיכון גדול בהרבה ממי שפורש אחרי עשור טוב. לכן אי אפשר לבנות פרישה על ההנחה שהבורסה תמיד עולה. אבל גם אי אפשר להתעלם מהעובדה ההיסטורית שהשוק עולה לאורך זמן ושדור שלם של עובדים נהנה מזה דרך החיסכון הפנסיוני.

מי שהיה בן 40 לפני 20 שנה והפקיד מדי חודש לפנסיה קנה לאורך הדרך גם מניות של אפל, מיקרוסופט, אנבידיה, בנקים, חברות ביטוח, נדל"ן ואג"ח דרך הגופים המוסדיים. העלייה בשווי החברות האלה נמצאת היום בתוך החיסכון שלו, מנגנון שלא היה באותה עוצמה בדור הקודם.

אז לפרוש או להמשיך לעבוד?

אין תשובה אחת, וזה אולי השינוי הגדול ביותר. בעבר גיל הפרישה היה אירוע, והיום הוא הופך יותר ויותר לטווח.

אדם עם בריאות טובה, עבודה שהוא אוהב וחיסכון בינוני יכול להרוויח מאוד משלוש או ארבע שנות עבודה נוספות. הוא גם מגדיל את החיסכון וגם דוחה את המשיכות, וזו אחת הדרכים החזקות ביותר לשפר את הפנסיה. אבל אדם בן 62 עם חיסכון גדול, דירה, הכנסה מספקת ורצון לעשות דברים אחרים אינו בהכרח מקבל החלטה פיננסית טובה כשהוא מקריב עוד שמונה שנים כדי להגיע לגיל 70 עם עוד כסף. כסף בגיל 85 אינו שווה בדיוק כמו זמן פנוי ובריאות בגיל 62. יש לי מיליון שקל בפנסיה - אפשר לפרוש?.

ופה הדיון הכלכלי מתחבר לחיים עצמם: המטרה של חיסכון לפנסיה אינה למות עם חשבון הבנק הגדול ביותר, אלא לקנות חופש. לכן התחזית של עולם שבו כולם עובדים עד המוות כנראה מחמיצה את מה שקורה. בעולם המפותח אכן יעבדו יותר שנים, אבל במקביל יהיו גם יותר אנשים שיגיעו לגיל 60 ו-65 עם הון גדול מאי פעם. חלקם יורידו הילוך, חלקם יפרשו וחלקם ימשיכו לעבוד משום שהם נהנים מזה. הכיוון המעניין באמת הוא לא סוף הפרישה אלא סוף הפרישה האחידה.

והמצב בישראל דווקא נותן סיבה מסוימת לאופטימיות. פנסיית החובה צעירה יחסית ולכן עדיין לא נראה מלוא האפקט שלה. בעוד עשר ועשרים שנה יגיעו לגיל הפרישה יותר ויותר עובדים שחסכו ברציפות כמעט כל חייהם. אם הם לא משכו את הכסף בדרך, אם שוקי ההון ימשיכו לייצר תשואה ואם המדינה תשמור על המערכת, יהיו כאן הרבה יותר פנסיונרים עם חיסכון משמעותי. לצדם יהיו גם מי שלא הצליחו לצבור מספיק ויצטרכו לעבוד הרבה יותר.

זה כנראה העתיד, ואין בו לא פרישה גורפת של כולם בגיל 60 ולא עבודה של כולם עד המוות. מי שיש לו הון יקנה לעצמו בחירה, ומי שאין לו הון יקנה לעצמו עוד שנות עבודה. וזה כבר ויכוח חשוב הרבה יותר מגיל הפרישה הרשמי.