המערב אינו מבין שבאיראן האידיאולוגיה קודמת לכלכלה
העיצומים נמשכים מאז 1979, אבל המשטר מחזיק מעמד ואינו משנה את מדיניותו. הגיע הזמן לחשוב על מיקוד אחר שלהם: סין וראשי המשטר
מלחמה באיראן "טירוף הוא חזרה על אותו מעשה וציפייה לתוצאות שונות", הגדיר אלברט אינשטיין. אז מה נאמר על כך שארה"ב מטילה עיצומים על איראן מזה 47 שנים, וממשיכה לצפות לשווא לכך שהם יגרמו להפלת השלטון או לכל הפחות יובילו לשינוי במדיניותו?
העיצומים הוטלו לראשונה בנובמבר 1979, תשעה חודשים לאחר המהפכה, כאשר האיראנים חטפו 52 דיפלומטים ואזרחים אמריקנים בשגרירות בטהרן והחזיקו בהם 444 יום. מאז - למעט הפוגה בשנים 1987-1981 - הם התרבו ללא הרף, בראש ובראשונה בגלל תוכנית הגרעין (שאגב, החלה עוד בימי השאה רזא פהלאווי) ובשל תמיכתה של איראן בטרור. ולא רק מצד ארה"ב, אלא גם מצד האו"ם, האיחוד האירופי, גרמניה, בריטניה, צרפת ואוסטרליה.
על פניו נדמה, כי לפחות בנושא העיצומים - התקיימו באיראן דברי הנביא "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טרייה". העיצומים מכוונים נגד הנפט, האנרגיה, הבנקים, ההשקעות הזרות, הביטוח, התובלה, הספנות, התעופה, המתכות היקרות, הפטרוכימיה; הם אוסרים לייצא לאיראן נשק וציוד גרעיני; הם מקפיאים נכסים לאומיים ועסקיים, של אנשי משמרות המהפכה ושל בכירי המשטר; הם מכוונים גם כלפי מי שסוחר עם מי שמפר את העיצומים.
יש מישהו שאיננו תחת עיצומים?
לפיכך, כאשר מודיעה ארה"ב - כמו השבוע - על גל נוסף של עיצומים, התם שואל: "מה זאת?" איך יכול להיות שעדיין נשאר מישהו בעל חשיבות שעדיין איננו תחת עיצומים? וזה אחרי שהנשיא דונלד טראמפ הכריז ב-2018 על מדיניות של "לחץ מירבי" במקביל לפרישתה של ארה"ב מהסכם הגרעין. וזה אחרי שהכריז בחודש שעבר על D-Day" כלכלי" נגד איראן. וזה אחרי שהמדינה נכתשה מן האוויר בידי ישראל וארה"ב במשך כמעט חודשיים במצטבר. אז או שעד עכשיו היו בעיצומים חורים משמעותיים, או שאיראן מצליחה להתגבר עליהם וליצור חלופות.
השאלה הגדולה עוד יותר: כיצד זה שהמשטר עומד במריו למרות כל העיצומים הללו? כיצד זה שהוא שורד למרות שהעיצומים הופכים לבלתי נסבלים את חייהם של רבים מבין 92 מיליון האיראנים? האם אין להסיק מכך, כי העיצומים מיצו את עצמם ושצריך לחפש דרך אחרת? או שמא אין דרך אחרת, במיוחד לנוכח הניצחון הטקטי והתבוסה האסטרטגית (נכון לעכשיו) של ארה"ב וישראל, שלא השיגו אף אחת ממטרותיהן?
התשובה נעוצה במידה רבה בהגדרה ששמעתי באמצע שנות ה-1980, פחות מעשור אחרי המהפכה, מפיו של פרופ' דוד מנשרי, המוביל שבין חוקרי איראן בישראל. הוא הסביר, כי בעוד המטרה המרכזית של משטרים במערב היא להעצים את רווחת אזרחיהם, זו של המשטר החומייניסטי היא לייצא את המהפכה האיסלאמית. זה לא אומר שהמשטר משוגע; זה אומר שיש לו סדרי עדיפויות אחרים, אמר מנשרי.
על גנרלים נהוג לומר שהם נלחמים את המלחמה הקודמת; במקרה של איראן, המערב משתמש בכלים שלו נגד מי שתפיסותיו שונות לחלוטין. המערב, ובראשו ארה"ב, סבור שאיכות החיים ניצבת בראש הסולם ושפגיעה בה פירושה שמיטת הקרקע מתחת לרגלי המשטר. החומייניסטים לדורותיהם מוכנים להקריב את רמת החיים על מזבח האידיאולוגיה הקיצונית והרצחנית שלהם (ועוד הגדרה חשובה של מנשרי: באיראן אין מתונים וקיצוניים; יש קיצוניים ואולטרה-קיצוניים).
כאן צריכה לבוא כוכבית: דומה שהם מוכנים להקריב את רמת החיים של האזרחים מן השורה, לא של עצמם. משמרות המהפכה הם גם גוף כלכלי אדיר; למשפחת חמינאי יש נכסים רבים ברחבי העולם. סביר להניח שכמו בכל משטר רודני, גם בטהרן שוררת שחיתות רחבת היקף, בה המקורבים לצלחת מתעשרים בעוד פשוטי העם נאנקים.
מיליונים תלויים כלכלית במשטר
אז מדוע המשטר לא נופל? התשובות הן כמובן נכון לשעת הכתיבה; כפי שראינו בסוריה בסוף 2024, משטר רצחני ותיק עשוי לקרוס במפתיע בתוך ימים אחדים. אבל כרגע, המשטר מחזיק מעמד בשל נכונותו לחסל אלפים ורבבות מבני עמו, בשל הפחד שהוא מטיל ואולי גם משום שהצליח להחזיק מעמד ב"שאגת הארי" אל מול המטרה המוצהרת של הפלתו.
- בין הר המכוש לרכס עלי-טאהר - איך חיזבאללה מנסה למשוך את איראן לתקוף את ישראל?
- המחלוקת בין הממשל לגורמים אחרים מחריפה: כמה נפט באמת עובר בהורמוז?
כאן נכנס לתמונה ההרכב הדמוגרפי של איראן. 82% מהאיראנים הם בני 54 ומטה, כלומר - או שנולדו אחרי המהפכה או שהיו לכל היותר בני שבע כאשר התחוללה. זה אומר, ששני דורות של איראנים קיבלו ומקבלים את החינוך הדתי הקנאי ורווי השנאה לישראל וארה"ב, וכל זאת במדינה המגבילה למינימום את זרימת הידע והקשר עם העולם.
ההיסטוריון פרופ' עומר ברטוב דן (בספרו "צבאו של היטלר") בשאלה מדוע החיילים הגרמנים נלחמו גם כאשר היה ברור לחלוטין שהמלחמה אבודה. אחד מתשובותיו היא, שכאשר מדובר היה בבני 22 ומטה - הם נולדו לתוך המשטר הנאצי (שנוצר בינואר 1933) או עברו תחתיו את שנותיהם המעצבות. קל וחומר לאיראן, בה מדובר כאמור על רוב מכריע של האוכלוסייה.
אפשר כמובן להצביע על הפגנות ההמונים ברחובות טהרן ובערים אחרות, כולל בינואר השנה. אבל יש לקחת אותן בפרופורציה המתאימה: במדינה בת 92 מיליון תושבים, אפילו מיליון מפגינים - וכנראה לא היה מספר כזה - הם בקושי אחוז אחד מן האוכלוסייה. זה לא אומר שכל האיראנים תומכים במשטר; זה כן אומר, שנכון לעכשיו - כוחו גדול בהרבה משל מתנגדיו, ולו רק מהבחינה המספרית.
קחו רק את מיליציית הבסיג', השולטת ברחובות: חברים בה 25 מיליון איש, ועוד 600,000 זמינים לקריאה מיידית. המשמעות היא גם, שלחלק ניכר מן האיראנים יש הרבה מה להפסיד אישית אם המשטר יפול: את מעמדם, את רכושם, אפילו את חייהם.
מעבר לכך, לאופוזיציה אין הנהגה מסודרת ואין דמות אחת שמאחוריה ניתן להתלכד. אין לה נלסון מנדלה כמו בדרום אפריקה, וצלאב האוול כמו בצ'כוסלובקיה או לך ולנסה כמו בפולין. ומי שפנטז על הכורדים, שיעלו על טהראן ויתפסו את השלטון - ובכן, הוא פנטז.
כמו שאמר ארנסט המינגווי
מה שמחזיר אותנו לעיצומים. אין לשלול את האפשרות שלאיראן יקרה מה שתיאר ארנסט המינגווי: "פשיטות רגל מתרחשות תחילה לאט-לאט ואז בבת אחת". ייתכן שהריקבון כבר פושה ביסודות המשטר, שהחלודה מאכלת את קומותיו, שהזיהום מתפשט בחדריו. אבל נכון לעכשיו, אין סימנים שהבניין עומד לקרוס.
לכן, אחרי 47 שנים, צריך לחשוב מחדש על העיצומים: לא more (and more and more) of the same אלא גישה אחרת. למשל: נכונות להתעמת חזיתית עם סין, הרוכשת כמעט את כל הנפט האיראני ובכך מספקת לו צינור חמצן כלכלי שאין חיוני ממנו. למשל: לתפוס את הנכסים האישיים של אנשי המשטר בחו"ל, אולי אפילו להפציץ את ארמונותיהם ובתיהם באיראן עצמה. האם זה יביא תוצאות אחרות? ממש לא בטוח. אבל לכל הפחות, זה ייצא מהגדרתו של אינשטיין לטירוף.
