שבעה יורשים איחרו להתגונן - והפסידו את החנות
בית משפט השלום בחיפה דחה בקשה לביטול פסק דין שניתן נגד יורשיה של דיירת מוגנת שנפטרה, לאחר שהתובעים לא הגישו כתב הגנה במועד: "הטענה שהעניין נפל בין הכיסאות אינה מסבירה את המחדל"
חנות ברחוב הנביאים בחיפה, שנוהלה שנים רבות במסגרת של דיירות מוגנת, עומדת במרכזו של סכסוך בין בעלות הנכס לבין שבעה אחים ואחיות שירשו את הזכות בה מאמם. דנה שרה גורדון ונדרוב ומרים רוטפלד, בעלות הזכויות במקרקעין, הגישו לבית משפט השלום בעיר תביעה נגד עיזבון המנוחה מג'ידה חודדה ז"ל ונגד ילדיה, וטענו כי זכות הדיירות המוגנת בחנות פקעה עם פטירתה. מג'ידה חודדה נהפכה בזמנו לדיירת מוגנת נגזרת בנכס, מכיוון שהיא היתה אשתו של הדייר המקורי המנוח, בהתאם לחוק הגנת הדייר מ-1972.
לאחר לא הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעים, ניתן ב-5 ליולי השנה פסק דין בהיעדר הגנה, שחייב אותם לפנות את החנות. רק אז התעוררו היורשים, ובאמצעות בא כוחם הם הגישו בקשה לביטול פסק הדין. השופטת ענבל קרן, בהחלטה שניתנה באחרונה, דחתה את הבקשה שלהם על הסף.
בבקשתם, טענו הנתבעים כי אי הגשת כתב ההגנה נבעה מתום לב מוחלט. לדבריהם, מדובר בשבעה אחים עם קשרים רופפים ביניהם, שכל אחד מהם סמך על האחר שהוא יטפל בהגשת ההגנה, וההליך המשפטי נפל בין הכיסאות בגלל תקלה. עוד הם טענו כי סיכויי ההגנה שלהם גבוהים, משום שלדבריהם, הם רשאים להיכנס לנעלי אמם המנוחה מכוח סעיף 23(ב) לחוק הגנת הדייר, וכי אחד הנתבעים, שגר בארה"ב, כלל לא קיבל את כתב התביעה.
לא בעיה בתקשורת, אלא ניהול הליך משפטי מתואם
התובעות דחו את הגרסה הזו באופן ברור. לטענתן, הוכח שהנתבעים ידעו על ההליך והיו מיוצגים לכל אורכו: ב-8 לפברואר השנה הגיש עורך דין מטעמם בקשה לדחיית מועד דיון בשם כלל הנתבעים, יום לאחר מכן ניתנה הסכמתם למתן צו פורמלי, ובהמשך אף ניתנה הסכמתם לצו מניעה מוסכם שנחתם בפועל. כלומר לפי התובעות, לא היתה כאן בעיה בתקשורת אלא ניהול הליך משפטי מתואם - עד לרגע שבו נדרש להגיש הגנה של ממש.
השופטת ענבל קרן קיבלה את עמדת התובעות במלואה. בהחלטתה היא הזכירה כי תקנה 131 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, אך בכפוף לשני תנאים מצטברים: הסבר סביר למחדל הדיוני, וסיכויי הגנה ממשיים - כשלשאלת סיכויי ההגנה ניתן משקל גדול יותר. השופטת ציטטה מהפסיקה שקובעת כי יש לבחון "האם נבע כתוצאה מזלזול או שמא מתוך טעות בתום לב, אי הבנה או רשלנות".
במקרה הנ"ל, קבעה השופטת, גרסת הנתבעים לא מחזיקה מים: "אף לשיטת הנתבעים עצמם, אין חולק כי קיבלו לידיהם את כתב התביעה, והיה ידוע להם על ההליך המשפטי כנגדם". לגבי הנתבע שטען כי הוא מתגורר בחו"ל, ציינה השופטת כי לא הוצג "ולו ראשית ראיה" לכך, ואף לא צורף תצהיר מטעמו. התובעות טענו כי הטענה שההליך 'נפל בין הכיסאות' סותרת את התנהלות הנתבעים בזמן אמת - שכירת עורכי דין והסמכת אח אחד לפעול בשם כולם - וכן את העובדה שלאחר קבלת פסק הדין הראשון הם התארגנו ביעילות בתוך ימים ספורים. השופטת קיבלה את עמדתן, וקבעה כי הטענה 'אינה יכולה לשמש לבדה כעילה לביטול פסק הדין', בייחוד לאחר שהנתבעים דאגו לייצוג מטעמם והגישו בקשות בשם כולם..
דיירות מוגנת לא עוברת מדור לדור בלי סוף
מעבר לפגם הדיוני, בחנה השופטת גם את סיכויי ההגנה לגופם, וגם כאן היא לא מצאה שום דבר לטובת הנתבעים. חוק הגנת הדייר מבחין בין דייר מקורי, דייר נגזר ודייר נדחה. על פי סעיף 27 לחוק, הזכות המוגנת עוברת בירושה פעם אחת בלבד. מג'ידה חודדה עצמה כבר היתה אותה העברה ראשונה, מכיוון שהיא היתה אשתו של הדייר המקורי. כדי שהזכות תעבור פעם נוספת לילדיה, נדרשים תנאים מחמירים לפי סעיף 27(2) לחוק: המשך עבודה באותו עסק, ותלות המחיה שלהם בו.
הנתבעים, קבעה השופטת, לא טענו ולא הוכיחו דבר מכל אלה: הם לא הציגו שום גרסה עובדתית לגבי ניהול החנות, לא הביאו ראיה לתשלום דמי שכירות, ולמעשה "לא הציגו ולו ראשית ראיה להתקיימות התנאים" הנדרשים בחוק.
בקשת הביטול נדחתה, פסק הדין המקורי מה-5 ליולי נותר על כנו, וגם עיכוב הביצוע שניתן לזמן קצר בוטל. הנתבעים חויבו, ביחד ולחוד, בהוצאות משפט בסכום של 5,000 שקל בתוספת מע"מ. המקרה מזכיר עד כמה קשה לתקן מחדל דיוני אחרי מעשה, ומדוע כדאי למי שמקבל כתב תביעה - ובוודאי כשמדובר בכמה נתבעים ביחד - לוודא בעצמו שכתב ההגנה אכן הוגש, ולא לסמוך על כך שמישהו אחר כבר מטפל בזה.
