רמ"י תשלם 2.3 מיליון שקל על עיכוב בהיתר בנייה
בית משפט השלום בחיפה קבע כי רשות מקרקעי ישראל גררה חברה יזמית שנים ארוכות בדרישות סותרות לקבלת היתר בנייה, ורק כשהתיק כבר הגיע לדיון הוכחות - היא הוציאה פתאום דרישת תשלום שיכלה להוציא חמש שנים קודם
סיפור שנמשך יותר מעשור, ועסק בדבר פשוט לכאורה - חתימה על בקשה להיתר בנייה - הגיע באחרונה לסיומו בבית משפט השלום בחיפה, כשהשופטת אילנה הדר קבעה כי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) התנהלה מול חברה יזמית "בעצלתיים, בזחיחות ובחוסר אכפתיות", וחייבה אותה בתשלום של יותר מ-2.3 מיליון שקל.
התובעת, ד.א. אפק (מוצרי בריאות), היא חוכרת לדורות של מקרקעין בחיפה. עוד ב-2014 יזמה החברה שינוי ייעוד של הנכס ממגורים ומשרדים למסחר ומשרדים, ולצורך כך גם שילמה היטל השבחה בסכום של 1.86 מיליון שקל. ב-2016 אושרה התוכנית, ומ-2017 פעלה החברה מול עיריית חיפה לקבלת היתר בנייה. הבעיה: היתר שכזה חייב גם את חתימת רמ"י, כבעלת הקרקע - וזו היתה חתימה שלקח לה שנים להשיג.
מ-2018 ואילך שיגרה החברה בקשה אחר בקשה לרמ"י, אך קיבלה בעיקר תשובות לקוניות ודרישות משתנות: פעם ביקשו טבלת שטחים לפי חלקות, פעם דרשו חתימה מקורית, פעם ביקשו להחריג שטחים מסוימים. בינתיים, מאיילת פרוזר וגם משולי ליבל, נציגות רמ"י שטיפלו בתיק, יצאו מכתבים שדרשו כל פעם משהו נוסף - מבלי שהתקבל הסבר ברור מה בעצם חסר.
בעיצומו של התהליך, ב-2019, חתמה החברה על הסכם למכירת המקרקעין תמורת 11.7 מיליון שקל בתוספת מע"מ, כשההסכם קבע שאם לא יושג היתר הבנייה בתוך 24 חודשים, התמורה תופחת ב-2 מיליון שקל בתוספת מע"מ. ההיתר לא הושג במועד, וב-2021 אכן הופחתה התמורה בסכום זה. גם בא כוח החברה, שנכנס לתמונה, פנה שוב ושוב לרמ"י, וכפי שמצוטט בפסק הדין, הוא הביע נכונות "לשלם כל סכום ולמלא כל תנאי" ובלבד שיינתן ההיתר, אבל זה עדיין לא עזר.
המומחה מרמ"י אישר שיכל לכתוב את חוות הדעת ב-2021
הרגע שהפך את התמונה היה עדותו של אדריכל ויקטור פילרסקי, מומחה מטעם רמ"י, שכתב חוות דעת חדשה ב-2021 לצורך המשפט. פילרסקי אישר במפורש בעדותו כי הוא יכול היה לערוך את אותה חוות דעת כבר בינואר 2021. כלומר לרשות היו כל הנתונים הדרושים לחשב את החריגות ולהוציא דרישת תשלום שנים לפני שעשתה זאת בפועל. בנוסף, ממש בסמוך לדיון ההוכחות, בנובמבר 2025, הוציאה רמ"י דרישת תשלום המבוססת על אותם הנתונים בדיוק, ולאחר הדיון היא ביטלה אותה.
השופטת לא היתה מרוצה מההתנהלות הזאת. "מצאתי שהנתבעת התנהלה בעצלתיים, בזחיחות ובחוסר אכפתיות", היא כתבה, והוסיפה כי "הנתבעת עצמה לא הבינה את המצב לאשורו, ולכן בכל פעם העמידה דרישות משתנות ולא ברורות, גם לא" לנציגה שלה. היא גם דחתה את הניסיון של רמ"י להסתתר מאחורי טענת חיסיון מו"מ לפשרה ביחס לדרישת התשלום המאוחרת, וקבעה כי "הנתבעת לא יכולה לאחוז במקל משני קצותיו" - לטעון לחיסיון, ובו זמנית להשתמש באותם מסמכים כראיה נגד מנהל החברה.
בית המשפט אף התייחס לכך שרמ"י נמנעה מלהביא לעדות את פרוזר ואת אנשי צוות התכנון שקיבלו את ההחלטות בפועל - מחדל שלדברי השופטת פועל לחובתה, בהתאם לכלל הפסוק ש"בעל דין שנמנע מהבאת ראיה שהיא לטובתו... יש להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו".
גם החברה נושאת בחלק מהאחריות
עם זאת, השופטת לא פטרה גם את החברה התובעת מאחריות. היא קבעה כי ההתחייבות שנטלה על עצמה מול הרוכשים - להשיג היתר בתוך 24 חודשים בלבד - לא היתה ריאלית מלכתחילה, בשעה שכבר באותו הזמן ההליך מול רמ"י נמשך כשנה וחצי ללא התקדמות. במשך כחצי שנה מתוך התקופה שעמדה לרשותה, החברה עצמה לא פעלה באופן אקטיבי לקדם את העניין.
בסיכומו של דבר, בית המשפט חייב את רמ"י לשלם לחברה 2,338,000 שקל (המשקפים 75% מהפיצוי החוזי שהופחת, כשהיתרה - 25% - הוטלה כאשם תורם על התובעת), בתוספת של 10,375 שקל הפרשי ריבית והצמדה, וכן 50 אלף שקל הוצאות משפט ו-80 אלף שקל שכר טרחת עורך דין. בנוסף, הורתה השופטת לרמ"י לחתום על שטרי העברת זכות השכירות בתת-חלקה 6 במקרקעין - הזכות שהעברתה עוכבה במשך שנים נוספות בשל מחלוקת נפרדת בין הצדדים.
