הרסו יותר ממה שהצו התיר - ועכשיו המדינה תשלם

מתי מותר לרשויות המדינה להרוס יותר ממה שכתוב בצו? התשובה, לפי פסק דין חדש של בית משפט השלום בירושלים, היא פשוטה: אף פעם. גם אם הבניין כולו נבנה בלי היתר. הסיפור הבא מתחיל בשכונת ראס חמיס בירושלים, בסמוך לגדר הביטחון. במקום עמד מבנה מסחרי בן קומת קרקע, שבו ניהל איאד רדואן עסק לייצור ומכירת כלים חד פעמיים. המבנה עצמו נבנה בלי היתר כבר לפני יותר מעשר שנים, אבל איש לא נגע בו. הבעיה התחילה כשמישהו הוסיף קומה שנייה, גם היא בלי היתר. פקח שהגיע לשטח ב-20 בנובמבר 2020 גילה "עמודי בטון וקירות אבן" חדשים, והרשות לאכיפה במקרקעין הוציאה צו הריסה מנהלי לקומה השנייה בלבד.

בגלל הקורונה והצורך בליווי משטרתי, ההריסה הראשונה בוצעה רק במרץ 2021. אבל הסיפור לא נגמר שם: כעבור כמה חודשים התגלה שוב שנבנה משהו במקום, וב-9 במרץ 2022 יצאו כוחות ההריסה לשטח בשנית. הפעם, במקום להסתפק בקומה השנייה, הם הפילו גם חלק משמעותי מהתקרה של קומת הקרקע - התקרה של המבנה הוותיק, זה שכלל לא היה כלול בצו. צווי הריסה מנהליים הם כלי אכיפה נפוץ, ורמ"י הוציאה מאות כאלה נגד פלישות לקרקעות מדינה בנגב.

רדואן תבע את המדינה בכ-1.07 מיליון שקל, בטענה לנזק למבנה ולציוד ולסחורה שהיו בקומת הקרקע. המדינה מצדה הגישה תביעה נגדית על סכום של כ-144 אלף שקל, עבור עלויות ההריסה והאבטחה המשטרתית.

"מה שכתוב בצו זה מה שאנחנו אמורים להרוס"

בלב המחלוקת עמדה שאלה אחת: האם הריסת התקרה היתה תוצר לוואי בלתי נמנע של הריסת העמודים, או שהמדינה פשוט חרגה מסמכותה. סגן מנהל מחוז ירושלים ברשות לאכיפה, איתן ארז, שהיה בשטח באותו היום, נחקר על כך ונאלץ להודות: "מה שכתוב בצו זה מה שאנחנו אמורים להרוס". וכשנשאל איך בכל זאת נהרסה התקרה, הוא השיב שההדף מהריסת העמודים גרם לנזק - הסבר שלא שכנע את השופטת הבכירה מרים קסלסי.

בפסק דינה קבעה קסלסי כי צו הריסה מנהלי הוא כלי חריג של "עשיית דין עצמית", ולכן הרשות מחויבת להקפיד בקפדנות שלא לחרוג מגבולותיו. "הרשות אינה יכולה, בהתנהגותה או בדבריה, להרחיב את תחומי סמכותה הקבועות בחוק", כתבה השופטת, בהתבסס על פסיקה קודמת בנושא. לדבריה, הריסת התקרה נעשתה בלי סמכות, ומהווה גם הפרת חובה חקוקה וגם רשלנות בביצוע עבודות ההריסה.

המדינה טענה שממילא אין מקום לפצות מישהו שבנה ללא היתר מלכתחילה, בדומה למקרים שבהם נדחו תביעות פיצוי של מי שנפגע תוך כדי פעילות בלתי חוקית. השופטת דחתה את הטענה הזו בצורה ברורה, וציטטה את הכלל המשפטי המוכר "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה", רק כדי להסביר מדוע במקרה הזה הוא כלל לא חל. לדבריה, כשיש הוראת חוק ספציפית שמקנה פיצוי בגין נזק שנגרם מפעולה בלתי חוקית של הרשות, אותה הוראה גוברת על הכלל הכללי. כלומר העובדה שהבית עצמו לא היה חוקי, לא נותנת לרשות אישור להרוס בו כרצונה מעבר למה שהותר לה.

השופטת גם לא חסכה ביקורת מהמדינה על עצם ניהול התיק. באי כוח המדינה צירפו לסיכומיהם, בלי רשות בית המשפט, פסק דין הצהרתי שלא הוגש כראיה במהלך המשפט - מהלך שקסלסי כינתה "מעשה שלא ייעשה", והוסיפה שהתנהלות כזו "מביישת".

כמה זה עלה למדינה בסוף?

כשהגיע הזמן לחשב את גובה הפיצוי, השופטת בחנה את חוות הדעת של שני הצדדים וקבעה שהתובע והמומחה שמונה מטעם המדינה היו קרובים מאוד זה לזה בהערכת עלות בניית התקרה מחדש ופינוי הפסולת. לעומת זאת, המומחה מטעם התובע עצמו הגזים באופן משמעותי, בין היתר בתוספת של 40% על העלות עבור פיקוח, עבודות בלתי צפויות וקושי בגישת כלים כבדים - תוספות שלא נתמכו בשום ראיה. השופטת דחתה את כל אותן התוספות.

לגבי טענת התובע לנזק לציוד ולסחורה בסכום של כ-570 אלף שקל, השופטת דחתה אותה על הסף: לא הוצגה שום קבלה, חשבונית או מסמך מרואה חשבון שיתמוך בכך, והתובע אפילו לא התייחס לנזק הזה בתצהיר שלו.

• העירייה רצתה להרוס פרגולה, אבל לא ידעה להסביר למה
• טען לזכויות של דייר מוגן במחסן - אבל מה הסתתר בו?

המדינה חויבה לשלם לרדואן 198,279 שקל, בתוספת ריבית מ-31 במרץ 2024 ועד לתשלום בפועל. עם זאת, השופטת נמנעה מלחייב את המדינה בהוצאות משפט נוספות, בין היתר בעקבות ליקויים בכתב התביעה עצמו, "שקריו הבוטים" של התובע שטען כי רכש את המבנה כבר ב-2011 (בעוד שצילומי אוויר הוכיחו שהמבנה כלל לא היה קיים אז), ובנייתו החוזרת של התובע בקומה השנייה אחרי ההריסה הראשונה. התביעה הנגדית של המדינה, לעומת זאת, נדחתה כליל, בגלל זניחתה ואי-הבאת ראיות לתמיכה בסכומים שנתבעו.