עובד זר הועבר בין שלוש חברות כוח אדם - ויפוצה בעשרות אלפים

עובד זר מרוסיה בשם אלה קזאצ'וק הועסק במשך כמעט חמש שנים בבית האבות נאות גיל עוז שבפתח תקווה, אבל מעולם לא היה ברור לו, וכנראה גם לא לבית הדין בשלב הראשוני, מי בעצם המעסיק שלו. במהלך תקופת עבודתו, מאוגוסט 2018 ועד אפריל 2023, הוא הועבר בין לא פחות משלוש חברות שונות: אל-דן, ולאחריה שתי חברות כוח אדם נוספות שהחליפו זו את זו כאמצעי לצינור השכר. בית האבות עצמו טען לאורך כל הדרך שהוא רק צרכן שירותים, ושמעסיקותיו האמיתיות של העובד הן חברות הקבלן. בית הדין לא קנה את הגרסה הזו.

מרכז ההליך היה סביב השאלה מי בכלל היה המעסיק החוקי של התובע. הנתבעות 1 ו-2, שמפעילות את בית האבות, טענו שהתקשרו עם חברות הקבלן בהסכם לאספקת שירותים ייחודית, ולא בהסכם לאספקת כוח אדם. אלא שמנהל בית האבות, אמיר שרצר, הפליל את עצמו בחקירה הנגדית שלו כשנשאל מדוע בתצהירו הוא כתב שמדובר בשירות ייחודי. "אני מנהל בית חולים ויש חוסר של עובדים ואני לא יודע לגייס עובדים זרים. אני פונה לחברות כוח אדם הם המעסיקים שלהם", הוא הודה. בהמשך עדותו הוא אף חזר וציין כי "העובדים האלה עבדו דרך חברת כוח אדם".

בית הדין גם בדק את אופן החישוב הכספי בין הצדדים, ומצא שהתשלום להם התבסס על תעריף שעתי קבוע. כלומר לפי מספר שעות העבודה בפועל של כל עובד, ולא כסכום גלובלי עבור אספקת שירות מוגדר. "לא שולם כסכום גלובלי עבור אספקת השירות", נכתב בפסק הדין, בקביעה שחיזקה את המסקנה כי מדובר בהעסקת כוח אדם לכל דבר ועניין.

קלף מנצח: אף לא חברת כוח אדם מורשית

מעבר לכך, השופטת ערמונית מעודד ונציגות הציבור אסנת חסיד והילה שאול קבעו כי בית האבות לא הצליח להוכיח שחברות הקבלן שסיפקו את העובד היו בכלל בעלות רישיון כדין לעסוק בתחום כוח האדם. על פי סעיף 12א לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, מקום שבו לא מוכח שמדובר בקבלן מורשה, חלה חזקה משפטית שהופכת את המשתמש - כלומר בית האבות עצמו - למעסיק של העובד, וזאת באופן  רטרואקטיבי מהיום הראשון להעסקתו, ולא רק לאחר תשעה חודשים כמקובל. בית הדין ציין גם שהצדדים ניסו "להסוות את מהות ההתקשרות האמיתית" ואף לא קיימו את החלטת בית הדין בדבר גילוי טפסי 126, מה שהעיד לדעת השופטים על "ניסיון להתחמק מבירור האמת".

אחד הרגעים המעניינים ביותר בפסק הדין נגע לכך שהתובע הציג לבית הדין תלושי שכר שונים מאלה שהציגו הנתבעות - עבור אותם חודשי עבודה בדיוק. בתלושים של התובע הופיעו רכיבי פנסיה, הבראה וחג, ואילו בתלושים שהציגו הנתבעות הרכיבים האלה נעדרו כמעט לחלוטין. אבל השורה התחתונה - הסכום נטו ששולם בפועל - היתה זהה בשני המקרים. בית הדין הבין מכך שהתשלום עבור הזכויות בתלוש המקורי היה פיקטיבי, ושבפועל התובע קיבל רק שכר עבודה גולמי, ללא הרכיבים הסוציאליים.

טל-יה (הנתבעת 4), שסיפקה את התובע בחלק מהתקופה, אף ניסתה להסביר בסיכומיה שהתלושים הכפולים היו "מאמץ לדיוק" בתשלום השכר נטו. בית הדין ראה בהסבר הזה למעשה הודאה בכך שהמעסיקים הסכימו עם העובד על שכר נטו קבוע, ללא זכויות נלוות.

מה קיבל התובע, ומה נדחה

בסופו של דבר, בית הדין חייב את הנתבעות 1-2 בתשלום משותף של כ-55 אלף שקל, הכוללים בין השאר: 17,685 ₪ עבור הפרשות פנסיה שלא הופקדו בפועל, 11,056 ₪ דמי הבראה, 9,795 ₪ פדיון חופשה, 9,048 ₪ דמי חגים, 5,000 ₪ פיצוי על אי-מסירת תלושי שכר סדירים בתחילת ההעסקה, ו-2,500 ₪ פיצוי על אי-מסירת הודעה על תנאי העסקה בשפה המובנת לתובע. חברת "טל-יה" חויבה במשותף בחלק מהסכומים היחסי לתקופת העסקתה.

לא כל דרישות התובע התקבלו: בית הדין דחה את דרישתו לגמול שעות נוספות בגובה של 100 אלף שקל, בקביעה שהתובע ניהל בעצמו יומן שעות מפורט, ולכן לא היה מקום לתבוע לפי אומדן של מתכונת עבודה קבועה. כמו כן, נדחתה טענתו, שלפיה שולם לו שכר של 30 שקל נטו לשעה, לאחר שחישוב אריתמטי פשוט הראה פערים בין הטענה לתשלומים בפועל.