1,635 גני ילדים נסגרו ביום אחד: השביתה שלא הוכרזה ולא גבתה מחיר
על הנייר, 2025 הייתה שנה שקטה יחסית ביחסי העבודה במגזר הציבורי: מספר ימי העבודה שאבדו בשביתות מלאות ירד בכ-38%, מ-58,218 ב-2024 לכ-36 אלף. אלא שמאחורי הירידה מסתתרת שנה חריגה למדי: מספר השביתות המלאות זינק משלוש ל-11, אירוע אחד בן שעתיים אחראי ל-83% מימי העבודה שאבדו, והאירוע שהשבית 1,635 גני ילדים ביום אחד כלל לא נספר כשביתה.
אלה הנתונים שעולים מדוח השביתות והעיצומים במגזר הציבורי לשנת 2025, שפרסם אגף השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר. זהו הדוח השני מסוגו, שנערך בהתאם להחלטת ממשלה מפברואר 2023. הכותרת שהאוצר בוחר להדגיש חיובית: ירידה של כ-38% במספר ימי העבודה האבודים. אבל קריאה של הנתונים עצמם מגלה תמונה מורכבת יותר, ובחלק מהמדדים אף הפוכה.
מספר השביתות המלאות ב-2025 עמד על 11, לעומת שלוש בלבד ב-2024, כלומר כמעט פי ארבעה. השביתות התקיימו בחמישה גופים: ברשות האוכלוסין וההגירה התקיימו חמש שביתות של בקרי הגבול, ביד ושם שלוש שביתות, ושביתה אחת בכל אחד משלושה גופים נוספים - נמל אשדוד, עובדי הוראה במערכת החינוך הממשלתית ורופאים בקופות החולים. במקביל, מספר השביתות החלקיות, המכונות עיצומים, צנח מתשע לשתיים בלבד: אחת של עובדי המכון למחקר ביולוגי ואחת של עובדים סוציאליים בשלטון המקומי.
הסיבה לכך שיותר שביתות ייצרו פחות ימי עבודה אבודים פשוטה: השביתות של 2025 היו קצרות במיוחד. חמש מתוך 11 נמשכו שעות בודדות בלבד, בין שעה ורבע לארבע וחצי שעות. חמש נוספות נמשכו יום עבודה אחד, ורק אחת - שביתת בקרי הגבול באפריל - נמשכה יומיים.
מחישוב שערכנו עולה שהפער בין השנים דרמטי: ב-2024 שבתו כ-7,964 עובדים ואבדו 58,218 ימי עבודה, כלומר 7.3 ימים לכל עובד שובת. ב-2025 שבתו על הנייר 122 אלף עובדים ואבדו כ-36 אלף ימים, כלומר כשליש יום לעובד. במילים אחרות, השנה החולפת התאפיינה בהרבה יותר אירועים, אבל כמעט כולם היו קצרים והצהרתיים.
שביתה אחת בת שעתיים ייצרה 83% מהנזק
הנתון שמעוות את התמונה הוא אירוע בודד. במרץ 2025 אושר החוק להשתתפותם של העובדים ובעלי תפקיד בשירות הציבורי בצעדים לייצוב המצב הפיסקלי, הוראת שעה שקבעה הפחתת שכר רוחבית לעובדי המגזר הציבורי, בין היתר לצורך מימון הטבות לחיילי מילואים ושיקום יישובי עוטף עזה והצפון בעקבות מלחמת חרבות ברזל. החוק אפשר לארגוני עובדים להגיע להסדרים חלופיים, ובחלק מהגופים אכן כך נעשה.
הסתדרות המורים לא הגיעה להסדר כזה והכריזה על שביתת אזהרה בת שעתיים ב-4 במאי 2025. שעתיים בלבד. אלא שבמכפלת 120 אלף עובדים, ולפי מתודולוגיית ההמרה של ה-OECD המבוססת על יום עבודה תקני של שמונה שעות, האירוע הזה לבדו הניב 30 אלף ימי עבודה אבודים - כ-83% מסך הנזק השנתי.
בנטרול השביתה הזו, סך ימי העבודה האבודים בכל המגזר הציבורי בישראל ב-2025 עומד על 6,074 ימים בלבד, ומספר העובדים שהשתייכו לקבוצות ששבתו יורד מ-122 אלף לכ-2,000. הפער בין הממוצע לחציון ממחיש זאת היטב: הממוצע עומד על 3,279 ימי עבודה לשביתה, אך החציון על 500 ימים בלבד. כלומר, השביתה הטיפוסית בישראל ב-2025 הייתה קטנה בהרבה מכפי שמרמז הממוצע, שנמשך כלפי מעלה בגלל אירוע חריג אחד.
כאן ראוי לשים לב להסתייגות שמופיעה בדוח עצמו: מספרי העובדים מבוססים על ההכרזה בהודעת הסכסוך ולא על ההשתתפות בפועל בשביתה, משום שנתון ההשתתפות בפועל לרוב אינו ניתן לאימות. כלומר, 120 אלף המורים הם המספר שעליו התבססה ההכרזה, ולא בהכרח מספר העובדים ששבתו בפועל.
- העובדים של מיקרון דורשים נתח מהרווחים - ומאיימים בשביתה
- סמסונג והעובדים הגיעו להסכם ראשוני; שביתת הענק הוקפאה
מול ה-OECD: מהמקום הראשון למספרים אירופיים
ההשוואה הבינלאומית היא אחד החלקים הבולטים בדוח. לפי המדד המקובל ב-OECD, שמנרמל את מספר ימי העבודה האבודים ל-1,000 עובדים, ישראל עמדה בשנות ה-90 על כ-581 ימים ל-1,000 עובדים. בשנים 2000-2007 הנתון זינק לכ-697 ימים - השיעור הגבוה ביותר מבין כל מדינות הארגון באותה תקופה. בשנים 2015-2008 חלה ירידה חדה לכ-78 ימים, אך ישראל עדיין עמדה על יותר מפי שניים מהממוצע, כ-37 ימים, ובמקום הרביעי מבין 26 מדינות.
ב-2025, לפי אומדן האוצר, השיעור עומד על 55.6 ימים ל-1,000 עובדים. בנטרול שביתת המורים, לפי חישוב שערכנו, הוא צונח לכ-9.4 ימים בלבד - כרבע מהממוצע ההיסטורי של ה-OECD.
עם זאת, ההשוואה דורשת זהירות, והדוח עצמו מודה בכך: נתוני ה-OECD מתייחסים לכלל המשק, בעוד האוצר בוחן את המגזר הציבורי בלבד, והם מחושבים כממוצע רב-שנתי בעוד כאן מדובר בשנה אחת. גם המכנה משמעותי: השיעור של 55.6 מגלם כ-649 אלף עובדי מגזר ציבורי, והגדרות רחבות יותר של המגזר היו מורידות את המדד עוד יותר.
מדד משלים שמביא האוצר, המקובל בלשכת הסטטיסטיקה הבריטית, בוחן את היקפה של שביתה בודדת. כאן ישראל דווקא נראית פחות טוב: החציון הישראלי ב-2025, 500 ימים לשביתה, גבוה מהחציון הבריטי המעודכן ביותר שפורסם, 400 ימים, אף שהממוצעים דומים.
"שביתה פראית": אלפי אישורי מחלה בשבוע אחד
הפרק המשמעותי ביותר בדוח אינו מופיע כלל בסטטיסטיקה, מפני שהאירוע הגדול ביותר של השנה מעולם לא הוכרז כשביתה.
- מגפת הרילוקיישן: 1,369 רופאים עזבו את ישראל בשלוש שנים - כמעט פי 2 מלפני עשור
- מחקר רשות ני"ע: המחזורים הוכפלו מאז המעבר לשישי - ופעילות הזרים זינקה
עוד לפני שביתת האזהרה של המורים זוהתה תופעה נרחבת של היעדרות מתואמת של עובדי הוראה תוך הצגת אישורי מחלה, תופעה שכונתה "התחלוּת". ההיקף היה חריג: בשיאו, ב-2 במאי 2025, נסגרו כ-1,635 גני ילדים ברחבי הארץ. ב-4 במאי נסגרו 209 בתי ספר, וב-5 במאי 347. הדוח מציין שמספר עובדי ההוראה שנעדרו בפועל היה גבוה אף יותר ממספר המוסדות שנסגרו, משום שחלק מהגנים נפתחו על ידי הרשויות המקומיות למרות היעדרות הגננות. לחשבי השכר במחוזות משרד החינוך הוגשו אלפי אישורי מחלה, שלפי הדוח כמותם החריגה כשלעצמה העידה על היעדר האותנטיות שלהם.
הסתדרות המורים לא הכריזה על הצעד כפעולה ארגונית רשמית, אך האוצר קובע כי היה ניכר שאין מדובר בפעולה של יחידים אלא בהתארגנות, ומציין שנאספו קריאות פומביות לפעולה.
המדינה פעלה בשני מישורים. במישור המנהלי הורה הממונה על השכר שלא להכיר בהיעדרות שנעשתה בכסות מחלה ולנכות בגינה את מלוא השכר. במישור המשפטי הגישה המדינה בקשה דחופה לצו שיפוטי. בהחלטה מ-7 במאי 2025 קבע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כי "הוצאת אישורי מחלה שאינם אותנטיים שנעשית באופן קולקטיבי, הינה צעד ארגוני לכל דבר ועניין", וכי כאשר הפעילות נעשית בניגוד להנחיית הארגון היציג יש לראות בה שביתה פראית, כלומר שביתה בלתי מוגנת.
התיק הסתיים בפסק דין מ-31 ביולי 2025, שניתן על בסיס הסכמות הצדדים. ההסכמות כללו צמצום של תחולת ההנחיות בדבר אי-הכרה באישורי מחלה ומיקודן בימים שבהם התקיימה הפרה לכאורה של הוראות בית הדין, וכן תשלום שכר לעובדים שהתייצבו בפועל. מנגד, ניתן תוקף להנחיה שלא להכיר באישורי מחלה שהונפקו בדיעבד לאחר ימי ההיעדרות, או שהונפקו ללא ביקור אצל רופא, כלומר אישורים דיגיטליים מרחוק. אלא שכפי שהדוח מדגיש, פסק הדין נסמך על הסכמות ולא על דיון משפטי לגופו של עניין, ולכן לא נוצרה הלכה שקובעת את הכלל לעתיד.
זו הנקודה שבה האוצר עובר מדיווח לטיעון. לשביתה גלויה, הוא כותב, יש מנגנון מאזן מובנה: לצד הזכות לשבות עומד גם המחיר, בדמות אי-תשלום שכר ופגיעה גלויה בשירות. בהיעדרות מאורגנת בכסות מחלה, לעומת זאת, "נעדר מנגנון מאזן שכזה: הצעד מוסווה כזכאות לגיטימית ואינו נושא מחיר מובנה ומיידי". האוצר גם מציין שהקלת האפשרות להנפיק אישורי מחלה, שהיא כשלעצמה מהלך מבורך המצמצם עומס על מערכת הבריאות, יוצרת בעיה חדשה כאשר נעשה בכלי שימוש במסגרת צעדים ארגוניים.
מה שלא נמצא בדוח
בפרק הסיכום מלין האוצר על "קושי מובנה ומשמעותי" בהתמודדות עם שביתות, ובמיוחד במימוש מנגנון "שכר ראוי" בעת שביתה חלקית, כלומר תשלום שכר יחסי המשקף רק את העבודה שבוצעה בפועל. בהיעדר כלים מנהליים יעילים, נכתב, "נפגעת היכולת לייצר מאזן הרתעה שימנע שימוש קל יד בכלי השביתה".
הדוח אינו מסביר מדוע. ההסבר נמצא מחוץ לו: בפברואר 2026 דחה בג"ץ על הסף את עתירת המדינה נגד פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, שביטלה את הנחיית הממונה על השכר לנכות שכר ממורי התיכונים בגין עיצומים. בית הדין הארצי קבע כי נטל ההוכחה לכך שהניכוי משקף את העבודה שלא בוצעה מוטל על המעסיק, וכי המדינה לא עמדה בו. בג"ץ הבהיר שאינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי, ובכך הותיר את הפסיקה על כנה.
שני העיצומים היחידים של 2025 ממחישים את התוצאה בפועל: באחד שולם שכר ראוי דיפרנציאלי, ובשני, של העובדים הסוציאליים, לא בוצע הליך כלל ושולם שכר מלא. בשני המקרים לא הוגשה בקשה לבית הדין.
פער מידע נוסף בולט בהשוואה לדוח הקודם. הדוח לשנת 2024 פרסם נתון שנעדר לחלוטין מהדוח הנוכחי: מספר סכסוכי העבודה שנותרו פתוחים בסוף השנה. אז דובר על 48 סכסוכים פתוחים במגזר הציבורי, מהם 14 במשרדי הממשלה, כאשר לפי אותו דוח כ-41% מעובדי המדינה היו תחת סכסוך עבודה. הדוח החדש מדווח רק על 11 סכסוכים חדשים שנפתחו במהלך 2025, ואינו מציין כמה נסגרו וכמה נותרו פתוחים. בלי הנתון הזה קשה לדעת אם מלאי הסכסוכים הצטמצם או גדל.
מבחינת הסקטורים, החינוך ומשרדי הממשלה הובילו עם שלושה סכסוכים כל אחד, ואילו ההשכלה הגבוהה, הביטחון, החברות הממשלתיות, התאגידים הסטטוטוריים והרשויות המקומיות רשמו סכסוך אחד כל אחד. בעשר מתוך 11 השביתות המלאות בוצע ניכוי שכר בפועל: בשמונה נוכה השכר במלואו, באחת בוצע ניכוי חלקי בשל קשיים טכניים, ובאחת הונהג הסדר חלופי שלפיו העובדים השלימו את שעות השביתה כשעות מילוי מקום בתמורה מופחתת.
האוצר עצמו מבהיר בהערות המתודולוגיות כי הנתונים משקפים רק את המידע שהועבר לאגף, וכי ייתכן שהתרחשו אירועים נוספים ב-2025 שלא הובאו לידיעתו. מכוח החלטת הממשלה, אי-העברת מידע כזה על ידי בעלי תפקידים במשרדי הממשלה עלולה להוות עילה להליכים משמעתיים.
