קנו בית, וגילו ש-40 מ"ר מהמגרש נמצאים אצל השכנים

זוג הורים לילדה הסובלת משיתוק מוחין ותלויה בכסא גלגלים לצורך התניידות רכש ב-2021 בית בחולון, ברחוב עמוס, במטרה להרוס אותו ולבנות במקומו בית מונגש שיתאים לצרכיה המיוחדים של בתם. אלא שבמהלך הליכי התכנון קרה משהו שהפך את חלום השיפוץ לתביעה משפטית: מדידה שבוצעה לצורך היתר הבנייה העלתה שהגדר שמפרידה בינם לבין השכנים לא באמת עומדת על הגבול. כמעט 40 מ"ר מהמגרש שלהם, כך התברר, נמצאים בפועל בשימוש הבית הסמוך.

השכנים, בני זוג שרכשו את הנכס שלהם עוד ב-2009, לא הכחישו את הממצא הטכני, אבל סירבו לפנות את השטח. הם טענו שקנו את הבית "כמות שהוא", שהגדר עמדה במקומה שנים רבות עוד לפני שהם בכלל נכנסו לתמונה, ושהם הסתמכו בתום לב על היתרי בנייה ותשריטים שהוצגו להם. לדבריהם, לדרוש מהם עכשיו לצמצם את החצר ואת מקום החניה זה לא פרופורציונלי - ואפילו מהווה שימוש לרעה בזכות הקניין.

בית משפט השלום בתל אביב לא קיבל את זה. השופטת טל פישמן לוי מינתה מודד מטעם בית המשפט, זוהר עירון, שערך מדידה מדויקת בשטח וקבע חד-משמעית: יש חריגה של 39.58 מ"ר משטח הנתבעים אל תוך מגרש התובעים. השכנים בחרו שלא לזמן את המומחה לחקירה נגדית, כך שהממצאים שלו נשארו ללא עוררין.

בפסק הדין הובהר עיקרון שחוזר בהרבה סכסוכי גבולות: "היתר בנייה אינו מקנה כשלעצמו זכות קניין, אלא הוא פועל יוצא של זכות קניין, אם קיימת כזו". כלומר זה שמישהו קיבל אישור עירייה לבנות במקום מסוים, לא הופך אותו לבעלים של הקרקע אם היא בכלל לא שלו.

"מישהו פה טעה"

גם טענת ההתיישנות נדחתה, מכיוון שמדובר במקרקעין מוסדרים שעליהם לא חל חוק ההתיישנות הרגיל. אבל בעצם אחראי למצב שנוצר: מהעדויות עלה שהגדר במיקומה הנוכחי הוקמה עוד קודם לכן, על ידי בני זוג אחרים (יוסי ויעל כהן) שמכרו את הנכס לנתבעים ב-2009. יוסי, שהעיד בנמהלך ההליך, לא התבייש להודות עד כמה הוא מרוחק מפרטי המדידות: "אני לקחתי בעלי מקצוע. אני לא יודע לקרוא מפות... זה סינית בשבילי", ובהמשך הוא הוסיף לגבי החריגה שהתגלתה כי, "רואים שזה זז מפה, משהו זז משם... מישהו פה טעה". גם הנתבעת עצמה, כשנשאלה אילו בדיקות ביצעה לפני שרכשה את הנכס, השיבה בפשטות: "לא עשיתי. לקחתי עו"ד". מדידה עצמאית של הגבולות היא כלל לא ביצעה.

השופטת אף טרחה לבקר בעצמה בנכס, וההתרשמות שלה מהשטח לא היתה שולית להכרעה: היא ציינה שראתה במו עיניה את הקושי של בתם של התובעים לבצע סיבוב עם כיסא הגלגלים שלה במעבר הצר שנותר להורים, בגלל הגדר החורגת. ההתרשמות הזו חיזקה את המסקנה שהצורך של המשפחה בהחזרת השטח הוא אמיתי וממשי, ולא רק עניין עקרוני.

בסופו של דבר, בית המשפט קיבל את התביעה במלואה: הנתבעים חויבים לפנות את שטח הפלישה ולהזיז את הגדר בהתאם לגבול הקדסטרי (הגבול הרשמי, המדויק, בין שתי חלקות קרקע - זה שרשום בפועל במסמכי רישום המקרקעין ובתשריטי המדידה המאושרים) המדויק, עד ל-1 לאפריל 2027, ובנוסף לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 20 אלף שקל. ניתן גם היתר חלקי לתובעים להגיש בעתיד תביעה כספית נפרדת עבור דמי שימוש ונזקים, אך רק החל מהמועד שבו השכנים כבר ידעו שהם מוחזקים בשטח שלא כדין, ולא לפני כן.

אבל הסיפור לא נגמר בין שני הצדדים המקוריים. הנתבעים גם הגישו הודעת צד שלישי נגד כל מי שיכול היה, לטענתם, לתרום לבלגן: קרן קיימת לישראל, רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), עיריית חולון, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, שותף נוסף בזכויות במגרש, ובעיקר בני הזוג כהן שמכרו להם את הנכס. נגד הרשויות והשותף ההודעה נדחתה - לא הוכח שהן ידעו על החריגה או אישרו אותה. אבל נגד בני הזוג כהן, בית המשפט כן מצא אחריות: הם הרי אלה שבנו את הבית ואת הגדר במקומם המקורי, כשהמגרש היה ריק. השופטת חילקה את האחריות שווה בשווה - 50% לבני הזוג כהן ו-50% לנתבעים - וקבעה שכהן ישלמו לנתבעים גם 10,000 שקל הוצאות משפט, כשהסכום הסופי לפיצוי ייקבע רק אחרי שיוגשו קבלות בפועל על עלות הזזת הגדר.