הסכם ממון מישראל, חיים בארה"ב: איפה מתגרשים?

בני זוג ישראלים שנישאו ב-2007, עברו יומיים לאחר מכן להתגורר בארה"ב ובנו שם חיים שלמים - ארבעה ילדים, עסק, בית, חשבונות בנק ורכוש - מצאו את עצמם בשנה שעברה בקרב משפטי על שאלה שנשמעת פשוטה אך התבררה כמסובכת מאוד: איפה בכלל צריך להתנהל הליך הגירושים שלהם? התשובה שנתנה השופטת עידית בן-דב ג'וליאן, בפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, לא היתה זו שציפה לה הבעל.

הסיפור מתחיל עשר ימים לפני החתונה, כשהצדדים חתמו על הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין ב-2008. בהסכם נקבעה תניית שיפוט שקבעה כי מחלוקות עתידיות, כולל בענייני רכוש, משמורת ומזונות, יידונו בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן. אלא שברגע שההסכם אושר, הצדדים חזרו לגור באריזונה - שם נולדו ילדיהם, שם נצבר כל הרכוש השנוי במחלוקת, ושם הם חיים ברציפות כמעט 17 שנה, למעט הפסקה של שנתיים כשהאשה טיפלה באמה החולה בישראל.

בספטמבר 2024 הגיש הבעל תביעה בישראל לאיזון משאבים לפי הסכם הממון, אבל רק אחרי שהליך קודם שפתח בענייני משמורת ומזונות באותו בית משפט נסגר, מכיוון שהצדדים מתגוררים בחו"ל. האשה מצדה, הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה שבית המשפט בישראל פשוט אינו הפורום הראוי לכך. לטענתה, כל חייהם המעשיים - העסקים, הנכסים, הילדים - נמצאים באריזונה, ושם כבר מתנהלים גם הליכי משמורת ומזונות. הבעל, לעומת זאת, עמד על כך שההסכם קובע סמכות ייחודית לישראל, ושהחוק שחל על הרכוש הוא ממילא החוק הישראלי.

השופטת בן-דב ג'וליאן פסקה נגד הבעל, ומצאה כי תניית השיפוט בהסכם היא מקבילה בלבד ולא ייחודית, כלומר לא שוללת סמכות של בתי משפט אחרים. אבל מעבר לניסוח, היא הצביעה על סתירה מהותית בטענה של הבעל: התניה בהסכם מתייחסת "לכל העניינים המוסדרים בהסכם זה, לרבות עניינים ממוניים, עניין משמורת הילדים ומזונות", כלומר גם אם מדובר בסמכות ייחודית, היא ייחודית לכל הנושאים ביחד, לא רק לרכוש. ואילו הבעל עצמו כבר הסכים בפני בית המשפט שהסמכות בענייני הילדים והמזונות אינה ייחודית לישראל. כפי שהוא אמר בעצמו בדיון, "לגבי המזונות ילדים והמשמורת בנסיבות שנוצרו הסמכות היא לא ייחודית". לכן, קבעה השופטת, הוא מושתק מלטעון לסמכות ייחודית דווקא כשמדובר ברכוש.

למה שענייני הילדים והרכוש יידונו בישראל?

השופטת גם דחתה את גרסת הבעל, שלפיה הצדדים ידעו כבר בעת החתימה שיישארו לגור באריזונה לצמיתות. אם כך היה, היא שאלה, מדוע קבעו שדווקא ענייני הילדים והרכוש - שכל מרכז חייהם נמצא באריזונה - יידונו בישראל? הגיוני הרבה יותר, לדעתה, שבזמן החתימה על ההסכם ציפו הצדדים לחזור לישראל דרך קבע.

המבחן של רוב הזיקות שערכה השופטת הטה את הכף בבירור לטובת ארה"ב: מקום המגורים הקבוע, כל הרכוש שבמחלוקת (בית, מקרקעין, שני רכבים, יותר מ-15 חשבונות בנק, זכויות סוציאליות וחברות עסקיות), רוב העדים הצפויים, והמומחים שיידרשו להעריך את שווי הנכסים - כולם באריזונה. גם עורך הדין שערך את הסכם הממון, שהיה יכול להעיד על כוונת הצדדים, כבר נפטר. לכך הצטרפה העובדה שכל המסמכים הרלוונטיים כתובים באנגלית, והתרגום הנוטריוני שלהם לעברית כרוך בעלויות גבוהות, בעוד שהעברת ההליך לאריזונה חוסכת את הצורך הזה לחלוטין.

בסופו של דבר קיבלה השופטת את בקשת האשה, דחתה על הסף את התביעה של הבעל בישראל, וקבעה כי ההליך הרכושי צריך להתנהל בבית המשפט המוסמך באריזונה. הבעל חויב לשלם לאשה הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 7,500 שקל.