שבעה אחים, חמישה נכסים: כך נגמר מאבק הירושה

אשה ילידת ברית המועצות לשעבר, שעלתה לישראל ב-1974 כשידיה ריקות, הלכה לעולמה ב-2015 כשהיא בת 87 ואלמנה. בירושתה נותרו חמישה נכסי מקרקעין בתל אביב, ושבעה ילדים שנקלעו למלחמת ירושה ממושכת. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, בפסק דין שנתנה השופטת גלי רון, נדרש להכריע בין בן שטען כי אחיו רימה את כולם לבין בן שטען שהוא זה שבאמת מימן את הדירות - והתוצאה היתה חד-משמעית.

המנוחה השאירה אחריה צוואה מ-1998, שנערכה בפני נוטריון, ובה היא חילקה את הנכסים בין ילדיה בצורה לא שווה: דירה אחת לבן ר' בלבד, דירה אחרת חולקה בין כל הילדים פרט לבן י', ושלוש דירות נוספות שויכו, כולן או חלקן, לבן א' - אחת בשלמות, אחת יחד עם האחות ד', ואחת יחד עם האח ק'. האח ב' ושתי בנותיו של האח המנוח י' התנגדו לקיום הצוואה, וגם ביקשו לבטל שלוש עסקות מתנה שבהן העבירה האם עוד בחייה נכסים נוספים לא' וק'.

המתנגדים טענו לארבע עילות במקביל: שהאם לא היתה כשירה נפשית לחתום על צוואה, בעקבות אירוע מוחי שהיא עברה חודשים קודם לכן; שהיא כלל לא דיברה או קראה עברית אלא רק בוכרית, ולכן היא לא הבינה על מה חתמה; שהופעלה עליה השפעה בלתי הוגנת מצד אור; ושא' בעצמו היה מעורב בעריכת הצוואה - עילה שדי בה, לפי החוק, כדי לבטל הוראה שמזכה אותו.

בית המשפט דחה את כל הטענות אחת אחת. לגבי הכשירות, הוצגה תעודה רפואית שנערכה ביום החתימה עצמו, ובה כתב הרופא שבדק את האם כי היא "בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אחראית על מעשיה וכשירה לעשיית פעולה בפני נוטריון". המתנגדים בחרו שלא לזמן את אותו רופא לעדות, ואף לא ביקשו למנות מומחה מטעם בית המשפט - מחדל שלדברי השופטת "רובץ לפתחם". גם מומחה שבדק את מצבה שנים מאוחר יותר, במסגרת הליך אחר, כתב בחוות דעתו כי "לגבי מצבה בשנת 2000: לא ניתן לקבוע כי באותה עת לא היתה כשירה לנהל את ענייני רכושה".

הנוטריון שלא זומן לעדות עבד לרעת המתנגדים

גם טענת השפה נדחתה. הנוטריון שערך את הצוואה כתב באישור עריכתה שהקריא לה את הצוואה, ולאחר מכן "הצהירה בפני מרצונה החופשי, כי אכן זו צוואתה". גם כאן המתנגדים לא טרחו להזמין את הנוטריון לחקירה, וגם זה נזקף לחובתם. עדים נוספים - נכדה, שכן וכלה - העידו שהאם דיברה עברית ברמה בסיסית, אך מספקת. השופטת ציינה גם שחלפו יותר מ-16 שנה בין עריכת הצוואה לפטירה, ולפי חוק הירושה, פרק זמן שכזה מכרסם בכל טענת השפעה פסולה.

לגבי עניין המתנה, כאן התמקד עיקר הדיון בנכס אחד, שנרשם על שם האם אך הועבר במתנה לא' וד' ב-2001. א' טען שהוא זה שרכש את הנכס בפועל ב-1989 והשתמש בו כמפעל במשך יותר מ-20 שנה, ורק רשם אותו על שם אמו מחשש שיאבד אותו בגירושים: "אם נפרד אז שיישאר לי", הוא העיד. ש' ח', שממנו נרכש הנכס, אישר בעדותו כי הוא מעולם לא ראה את האם, ואמר בפירוש כי, "הקשר היה עם א' ... כן". בית המשפט קבע שדי בעדות הזו כדי לבסס שהרישום על שם האם נועד רק לשקף בעלות אמיתית שהיתה של א' מלכתחילה, ושכדי לבטל מתנה גמורה צריך השופטת גם לא נתנה אמון בטענת ב', שלפיה חסר "דף נעלם" בהסכם עקרונות משפחתי שחתם עליו ב-2015, ושבו הוא קיבל 200 אלף שקל בלבד - טענה שלדבריו ב' "קרעתי וזרקתי", אך הוא לא הצליח להסביר מדוע הוא השמיד דווקא את הדף שבו נכתב שמגיע לו יותר כסף.

בסופו של דבר ניתן צו לקיום הצוואה, ותביעת ביטול המתנה נדחתה במלואה. שלושת המתנגדים - ב' ושתי הבנות של י' - חויבו ביחד לשלם הוצאות משפט בסכום של 65 אלף שקל לא' ולק' ו-15 אלף שקל נוספים לר', בגלל ההליכים שנמשכו מ-2019.