6 מיליון שקל במתנה? השופטת לא האמינה לו

המקרה הבא הוא סיפור משפחתי שמזכיר לא מעט בתים בישראל: הורים מבוגרים, שלושה ילדים, וחשבון בנק שנהפך לזירת קרב אחרי המוות. הפעם זה הגיע לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, שנדרש להכריע בשאלה פשוטה למראה אך מורכבת מאוד למעשה: האם כשההורים צירפו את אחד הבנים כבעלים נוסף בחשבון, הם התכוונו לתת לו מתנה, או שזה נעשה רק מטעמי נוחות טכנית.

מדובר בזוג הורים שניהלו עסקים בתחומי התיירות והפיננסים וצברו נכסים משמעותיים: דירות, יצירות אמנות וכמה חשבונות בנק, בהם חשבון בבנק איגוד. ב-2012 חתמו בני הזוג על צוואה הדדית, שקבעה כי הרכוש יחולק בשווה בין שלושת ילדיהם. אבל ב-2015, כשהאב כבר סבל מאלצהיימר מתקדם והאם היתה חולה בעצמה, צירפה האם את אחד הבנים כבעלים נוסף בחשבון.

חודשיים אחר כך האם נפטרה. האב האריך ימים עוד כמה שנים ונפטר ב-2020. ואז התחיל הסכסוך: האח שצורף לחשבון טען שהיה מדובר במתנה אמיתית ומיידית, שנועדה לפצות אותו על כך שהוא קופח לעומת אחיו במהלך השנים. האח הבכור מצדו, טען שהצירוף נעשה רק כדי שיהיה מי שיוכל להמשיך ולטפל בכספי האב אם משהו יקרה לאם - לא יותר מזה.

הנטל היה על מי שטוען למתנה

בפסק הדין נקבע כלל ברור: מי שטוען שצירופו לחשבון קיים היה בבחינת מתנה, צריך להוכיח את זה בראיות חיצוניות ומשכנעות - לא מספיק שהאח יגיד שכך היה. כפי שצוטט מפסיקה קודמת של בית המשפט העליון, נדרשת "הוכחה קונקלוסיבית בדבר גמירות דעתו של פלוני להקנות לשותפו מחצית מן הכספים במתנה", ובית המשפט חייב לבחון את הראיות "באופן מחמיר וקפדני".

כאן החלה הבעיה של הנתבע. הראיה היחידה שהיה לו להציג היתה מסמכי הבנק עצמם - טופס ההצטרפות לחשבון. הוא בעצמו הודה בחקירתו כי, "אין לי הוכחה אחרת... יש לי רק את מסמכי הבנק". פקידת הבנק, שלטענתו היתה עדה למתנה, לא זומנה להעיד. עורכת הצוואה שלטענתו ידעה על כוונת ההורים לפצות אותו, גם היא לא זומנה. גם אשתו, שלטענתו סיפר לה על המתנה בזמן אמת, לא הובאה למתן עדות.

השופטת סגלית אופק לא הסתפקה בזה, ובחנה גם את ההתנהלות בפועל של הנתבע לאחר הצירוף לחשבון. והתמונה שעלתה לא תאמה בכלל מישהו שסבור שהוא קיבל מיליוני שקלים במתנה. הנתבע בעצמו העיד כי, "עד שאמא שלי נפטרה לא ידעתי מה קורה בחשבון... אני חושב שאולי פעם אחת הסתכלתי בחשבון, אני לא בטוח". הוא לא הפקיד לחשבון "לא אגורה אחת... לא פרומיל", לא ניהל אותו, ואפילו לא עדכן צוואה אישית משלו בהתאם לרכוש החדש שלכאורה קיבל.

יותר מכך, כשהוא נשאל בעדותו על הניסוח של "ביחד ולחוד" שהוא כתב בתצהיר בשם אמו, הוא לא הצליח להסביר את עצמו: "אני מקבל את ההערה שלך, עדיין אני בא ואומר לך שהשורה התחתונה היתה - אנחנו רוצים להעניק לך מתנה". בתצהיר שהוא הגיש בעצמו לאפוטרופוס הכללי, לגבי אותו חשבון בדיוק, הוא כתב את ההפך המוחלט: "אבא שלי ואני היינו בעלים ביחד ולחוד במאה אחוז בחשבון", בלי לטעון כלל לזכויות אישיות שלו.

"לא הוכחה כוונה לתת מתנה"

גם טענת הקיפוח לא שכנעה. השופטת ציינה שההורים נתנו מתנות משמעותיות לכל אחד מהילדים לאורך השנים - חנות, מניות בחברה, סיוע במימון דירה - ולא מצאה שהנתבע דווקא קופח יותר משני אחיו. בנוסף, מומחה פסיכיאטרי שהעיד בתיק קבע כי כבר מ-2013 האב "איננו מתמצא בזמן, ללא שיפוט המציאות, ללא תובנה למצב", ולכן ספק אם הוא היה כשיר להבין משמעות משפטית של הענקת מתנה בכלל.

בסופו של דבר קבעה השופטת כי "לא היתה להורים כוונה או גמירות דעת ליתן לנתבע במתנה את הכספים בחשבון". התביעה התקבלה במלואה: נקבע כי האב היה הבעלים הבלעדי של החשבון והכספים שבו, הנתבע חויב להגיש דו"ח מלא של כל התנועות בחשבון מאז מות האם, להשיב כל סכום שמשך שלא לטובת האב, ולשלם לאחיו הוצאות משפט בסכום של 50 אלף שקל.

• משפט אחד מיותר כמעט עלה לאחיין בירושה של בית
• האב רצה שהבית יישאר במשפחה - ביהמ"ש מצא דרך לכך

המקרה הזה מדגים כלל שכדאי לזכור: צירוף לחשבון בנק, גם אם הוא נעשה בלב שלם ובכוונה טובה, לא נהפך אוטומטית למתנה משפטית, ובלי מסמך ברור או עדים אובייקטיביים, קשה מאוד להוכיח את ההפך.